אין יציאה מהטכנוספרה

נסו לדמיין שאתם יוצאים מהשמים. או בוחרים להתנתק מכוח הכבידה. זו בדיוק הפנטזיה שאנחנו מחזיקים בה כשאנחנו מדברים על "התנתקות מהטכנולוגיה" או "חזרה לטבע." הטכנוספרה, מונח שמגיע מהגיאולוג פיטר האף, מתאר את המערכת הענקית, לרוב הבלתי נראית, של כבלים, לוויינים, נמלים, מפעלים, רשתות אנרגיה, פלטפורמות לוגיסטיות, שרתי ענן, מכרות מתכות נדירות ומערכות אלגוריתמיות שמכתיבות את הקיום שלנו. אבל המילה "מקיפה" מטעה. היא לא רק מקיפה אותנו. היא כוללת אותנו.

הטכנוספרה היא לא הטלפון שלכם. ולא הלפטופ. ואפילו לא הסך הכולל של המכשירים הדיגיטליים. היא כל המערך שדרוש כדי לגרום להם לעבוד: מהפקת קובלט בקונגו ועד כבלי אינטרנט תת-ימיים, ממערכות בינה מלאכותית שמנהלות שרשראות אספקה בזמן אמת ועד חיישנים שמעבדים כל הקלקה. זו הלוגיסטיקה של הלוגיסטיקה. התשתית של התשתית. מכונת-על בקנה מידה פלנטרי, שלא בדיוק בנינו אלא פשוט מצאנו את עצמנו בתוכה, וכיום היא פועלת כמעט באופן אוטונומי.

הטכנוספרה ומערכות נשגבות

פעם, ה"נשגב" היה שמור להרים, לסערות רעמים — כוחות כה עצומים עד שהם עוררו תחושת קטנות, התפעמות, אימה. היום, הנשגב הוא מידע. זה הרגע שבו אתה לוחץ על כפתור ורשת שלמה של תהליכים גלובליים מופעלת. זה לעמוד מול מרכז נתונים בגודל של מגרש כדורגל. זה לראות רחפן של אמזון נוחת על המרפסת שלך ולדעת ש-27 אלגוריתמים תזמרו את זה. הטכנוספרה היא נשגבת לא כי היא יפה, אלא כי היא בלתי נתפסת.

ועכשיו מגיעים החום. השריפות. ההצפות. החופים הנעלמים. הטכנוספרה לא רק מצטלבת עם שינוי האקלים — היא יוצרת אותו. היא מאיצה אותו. לוגיסטיקה מבוססת דלקים מאובנים, חישובים צורכי-אנרגיה, מחזורי צריכה אינסופיים — כולם מונעים על ידי המערכת שטוענת שהיא מצילה אותנו. אשראי פחמני נרכש בקריפטו. פאנלים סולאריים מיוצרים במפעלים שמונעים בפחם. מכוניות חשמליות נשענות על כרייה הרסנית. זה לא רק אירוני. זה מבני.

אין יציאה. יש אוריינות

אין כאן מוצא. אין כפתור התנתקות מהכדור. ניסיונות לדמיין עולם ללא טכנוספרה נוטים להפוך לפנטזיות של קריסות אפוקליפטיות מצד אחד, או אוטופיות יזמיות בחלל מצד שני. אבל גם אלה חלומות של טכנוספרה. השאלה החשובה היא לא איך יוצאים, אלא איך חיים בתוכה, אִתה, דרכה. איך נהיים אורייניים למערכות כה גדולות, מפוזרות, מוזרות?

קריאה לתשומת לב נשגבת

לחיות בטכנוספרה זה לחיות בעולם שבו כל מחווה הכי קטנה נושאת השלכות תשתיתיות. האתגר הוא לא בטוהר ולא בהתנתקות. האתגר הוא תשומת לב. אנחנו זקוקים לכלים אסתטיים חדשים, לדימויים חדשים, לטקסים חדשים שיכולים לעזור לנו לחוש את הנשגב התשתיתי. לא כדי לשלוט בזה — אי אפשר — אלא כדי להגיב בצדק, בהבנה, בחיות מוסרית יותר למה שאנחנו עושים כשאנחנו פשוט לוחצים על כפתור.