ייצוב המשק
זה מאמץ פוליטי אדיר, ב-84 מתקיימות בחירות, והתוצאות הן תיקו פוליטי. מתחילה ממשלת אחדות, שיש לה בעצם רוב מאסיבי בכנסת של כמעט 90 ח"כ. מפלגת העבודה בשלטון לאחר כמה שנים שלא הייתה בשלטון. מפלגת העבודה שולטת בהסתדרות וזה מגביר את היציבות. זה מקטין את הקשיים הפוליטיים של ניסיון לייצוב. ולמרות זאת, עד יולי 85 לא מצליחים לפתור את העניין. זה לא עובד עד שמגייסים צוות כלכלנים מהאקדמיה ומהמשרדים השונים. התוכנית לא עוברת בקלות, יש התנגדות של שמיר וחלק גדול של אנשי הליכוד. יש תמיכה של פרס שהיה אז רה"מ. התוכנית יוצאת לדרך והאינפלציה יורדת מ400-600% ל -20%. איך זה קרה?
קודם כל הורידו את DD, צמצום פיסקאלי משמעותי שהוריד את ההוצאות. קיצצו באופן דראסטי את הסובסידיות, אבל זה עבד with a little help from my friends מארה"ב בצורת מענקים כחצי מיליארד דולר . האינפלציה מתייצבת ברמה קבועה בלי הרבה אבטלה. ב89 יש אבטלה אבל זה אולי בשל האינתיפאדה. ההסתדרות בהתחלה לא הייתה חלק והיא הצטרפה מאוחר יותר.
גרעון ציבורי – נשאר יחסית נמוך
הוצאות– יורדת כי גם החוב מתחיל לרדת, תשלומי ריבית יורדים, וקיצוצים בהוצאות ביטחון ובקצבאות. לקראת 90 אנו כבר ב-13% תוצר.
תמיכות- תשלומי העברה למגזר העסקי. גם זה יורד. באינפלציה סבסדו כל מיני מוצרי יסוד.
הכנסות– עולות, קצת בגלל גביית מיסים שקביעת המס נשחקה. וההכנסות עלו בגלל המענקים האמריקאיים. הירידה בהמשך ירה בגלל רפורמה במיסים. המענק האמריקאי היה לשנתיים.
מרכיבי תוכנית הייצוב-
א. צמצום פיסקאלי
ב. ייצוב שער החליפין [מענק אמריקאי]
ג. הקפאת מחירים ושכר לשנתיים
ד. חוק אי ההדפסה (ספטמבר 1985)
צמצום פיסקאלי– בלי זה אין אמון בציבור.
ייצוב שע"ח– היה אפשר במקום זה לומר שמפסיקים להדפיס כסף. מה קורה כשבולמים אינפלציה? מזיזים את DD האינפלציה יורדת והביקוש לכסף גדל. אם הממשלה מפסיקה להדפיס כסך ועוצרת את M איך יגדלו היתרות הריאליות? ע"י ירידת מחירים, ויתפתח מיתון. אי אפשר להתחיל ריסון מוניטארי בהרחבה מוניטארית ולכן הפיתרון של ייצוב שע"ח היה טוב כי ייצבו את P ולא את M. ואז אפשר להרחיב את הכסף לפי דרישת הציבור. מה הבעיה של ייצוב ע"י שער חליפין? הציבור מתחיל לחשוש שהייצוב לא יחזיק מעמד, הוא קונה דולרים מבנק ישראל. ולכן, צריך רזרבות גדולות של מט"ח. ופה נכנס הכסף האמריקאי. הוא אפשר לממשלה לנקוט בפעילות הנכונה אבל שדורשת יתרות מט"ח. והן אכן הידלדלו ב-85. הן עלו ב 3 מיליארד דולר בזמן הייצוב והמענק.
את התוכנית הזו למדו בהרבה אוניברסיטאות כי היא נחשבת מוצלחת, אבל אסור להתעלם מהתרומה של הכסף האמריקאי.
ייצוב המשק, המרכיבים העיקריים:
- ייצוב שער החליפין
- הקפאה זמנית של מחירים לשכר
- חוק אי ההדפסה(ספטמבר 85)- תיקון בכנסת לחוק בנק ישראל, עבר די מהר. התיקון הגדיר ה אסור לממשלה לעשות באוברדראפט שלה.
- ברע מסתתר גורם חשוב מאוד והוא מענק אמריקאי בסדר גודל של מיליארד וחצי בשנה הראשונה ועוד מיליארד וחצי בשנה לאחריה.
עוגן נומינלי: א. כמות הכסף. אפשרות נוספת היא שער החליפין, וזה שער חליפין קבוע שמנוהל. נדבר על עוגן נומינלי חדש בשנות התשעים.
הממשלה בחרה בעוגן נומינלי של שער חליפין. אם מורידים את האינפלציה צריך להגדיל את היתרות הריאליות, הציבור רואה אינפלציה נמוכה ומרשה לעצמו להחזיק יותר כסף. הממשלה יכולה לא להדפיס יותר כסף ואז P נשחק ויש אבטלה. הממשלה ניסתה להימנע מכך והיא הלכה למדיניות של שער חליפין קבוע, ואין בעיה להגדיל את כמות הכסף. הבחירה המודעת של קיבוע שער חליפין הובילה לכך שכמות הכסף אנדוגנית.
המענק– אם הציבור חושש שהמהלך לא ילך כמו שצריך, והיו רגעים כאלה, לאחר תקופות אינפלציה ארוכות ועמוקות. ולא רק הציבור, גם כלכלנים חששו מכך. במקרה כזה אנשים חוששים ששער החליפין לא יהיה קבוע, רוצים למנוע הפסדים, ואז הם קונים דולרים לפני הנפילה. הדרך למנוע היא שיש לממשלה יתרות מטח גדולות יחסית. בטבלא 1 רואים שיתרות המטח הגיעו ב 87 עד ל מיליארד דולר. הממשלה גם הקטינה הוצאות וגם הגדילה הכנסות. רק תשלומי הריבית על החוב הגיעה ל 12 אחוזי תוצר וגם סובסידיות בסדר גודל כזה. עצם חוסר היציבות הפיסקאלית והאינפלציה הגדילו עוד יותר את הוצאות הממשלה בכ- 24 אחוזים. וחשוב לציין את המענק האמריקאי.
בנק ישראל- לא תפקיד מאוד חשוב, אבל הם שמרו על המחירים, כדי לשמור על אבטלה. הפיקוח על המחירים נמשך כשנה וחצי ולכל היותר שנתיים. כדי למנוע אבטלה דאגו לקיבוע. הפיקוח על המחירים היה מיידי ההסכם על השכר היה כמה חודשים אחרי כשההסתדרות הצטרפה. בשנה שלפני תוכנית הייצוב היו כמה ניסיונות להגיע להסדרים על הסדרות וזה לא הצליח לעצור את האינפלציה.
תוכניות נוספות:
- § הייתה תוכנית של שר האוצר לעצור את האינפלציה על ידי עצירת הפיחותים, ואז הוריד את קצב הפיחותים מ 7 אחוז ל 5 אחוז בחודש, הציבור הבין שזה ייגמר מהר והוא צבר מטח, וזה איים על רזרבות מטח של בנק ישראל, ובקיצור בנק ישראל סבסד את הציבור באוקטובר 83 לא הייתה ברירה אלא לעשת פיחות של 25 אחוזים, ושר האוצר, יורם ארידור פרש ממשרד האוצר.
- § משק בדולרים- רצו שכל המשק יעבור לדולרים, זה לא יעזור כי אין רווחי סניורג, וגן אי אפשר להדפיס דולרים.
- § עסקאות חבילה עם ההסתדרות– לא הצליחו.
מרכיבים נוספים:
שינוי המטבע– החליפו 1000 ₪ בשקל חדש אחד.
חוק אי ההדפסה- אחד הצעדים החשובים לטווח הארוך. מהווה אילו. ותמרור אזהרה לממשלה שלא ליצור גרעון גדול. אין דרך לממן את הגירעון אלא על ידי הגדלת חוב. זה עזר לשמור על האינפלציה בטווחה הארוך.
שער החליפין- היה שקל וחצי לאחר התוכנית. הייתה עדיין אינפלציה של 20 אחוז עד 1993 ובו ירדה ל 10 אחוזים. יעד האינפלציה היום הוא 1-3.
אינפלציה חיובית– מדוע נשארה אינפלציה חיובית? לעומת מדינות מתוקנות 20 זה הרבה, ולרדת מ 20 ל0 זה קשר יותר מ 400 ל 20. זה קשור לעקומת פיליפס. יש תחלופה בין אבטלה ואינפלציה. הממשלה לא רוצה להוריד מדי את האינפלציה כי היא חוששת שזה יגדיל את האבטלה. יש אינרציה לאינפלציה וזה גורם לכך שהורדת האינפלציה כרוכה באבטלה. היא חוששת פחות מבעבר, ונזהרת מ- 20 האחוזים האחרונים. הקפאת הזכר והמחירים יש לכך עלויות בהקצאה יעילה, ולכן אי אפשר להמשיך עם כך לאורך זמן, וכן עלול להתפתח שוק שחור.
עקומת פיליפס – וריאציה שקצת יותר מקובלת כיום ועוזרת להסביר את המדיניות המוניטרית עד היום.
קצה האינפלציה משקף גם עלויות שכר וגם את שער החליפין. (משוואה 1)
איך משתנה השכר ? פיליפס טען שהשכר משתנה לפני המצב של שוק העבודה.(משוואה 2) יש שיעור אבטלה קבועה שבו אין האצה של האינפלציה.פרידמן ופלפס מתחו ביקורת ואמרו שאי אפשר להתעלם גם מהשפעת הציפיות ולכן הם הכניסו משתנה נוסף. כלומר , עליות השכר קשורות באינפלציה הצפויה ואבטלה. והיום אנו יודעים שיש אלמנט של אינרציה, של השפעות אינפלציה בעבר. הרבה מאוד פעמים הפיצוי של שכר לא מגיע מראש אלא בחלקו מפצה על עליות מחירים בעבר. המעבידים והעובדים לא יכולים להגיע להסכמה על אינפלציה בעתיד אלא על עליות מחירים בעבר.
אם נציב את 2 בתוך אחד נקבל:
ונתייחס גם להשפעה הציפיות הרציונאליות
ונקבל:3
האינפלציה היא קומבינציה של הפיחותים והאינפלציה בעבר ועוד חלק של האבטלה. המחירים תלויים בשער החליפין שצופים, למרות שהוא היה מנוהל בפועל.
עכשיו רוצים לחשב את השינוי באינפלציה. וזה מציב את דילמת המדיניות. אנו רוצים לבדוק מה קובע את השינוי בהורדת האינפלציה. נקבל:4
משוואה זו אומרת שיש שתי דרכים להוריד את האינפלציה- אבטלה ותיסוף ריאלי.
עקומת פיליפס אומרת שלא שיעור אינפלציה תלוי באבטלה אלא השינוי בשיעור האינפלציה תלוי באבטלה. וזה תואם את הביקורת של פרידמן.
יש שתי אפשרויות להורדת אינפלציה ויש לשתיהן משמעויות. אחת פוגעת יותר בתעסוקה והשנייה באופן ספציפי במאזן התשלומים ובייצור. הממשלה במשך תקופה ארוכה נתנה לאינפלציה להישאר 20 אחוזים.
גל עלייה– העלה את שיעור האבטלה לשיא של 11 אחוזים הממשלה ניצלה זאת. היא בחרה לא לעשות תיסוף ריאלי, וכתוצאה מהלחץ באינפלציוני האינפלציה יורדת ל 10 אחוזים ונשאר שם, תוצאה בעיקר של אבטלה.
שער החליפין- שער חליפין ריאלי בקצב של אינפלציה 20 אחוזים, יורד וזה יוצר לחץ על הממשלה. עושים מדי פעם פיחותים, תיקונים של 10\20 אחוזים. אין נכונות ללחוץ על האינפלציה. מתחילים לחשוש וקונים מט"ח. הנגיד פרנקל בונה מרווח של שער חליפין-שער החליפין יכול לזוז במרווח של 3% סה"כ. זה כדי לתת קצת שוק חופשי אבל לא יותר מדי. זה היה נהוג באירופה מאז אמצע שנות השבעים. יש מחקר שמראה שזה מייצב עוד יותר את שער החליפין בגלל ציפיות הציבור. אחרי 93 הוא שש להוריד את השיפוע וגם מגדיל את המרווח. אחרי 93 העולים נקלטים, שעור האבטלה יורד, ואז פרנקל לוחץ על תיסוף ריאלי. בסוף שנות ה-90 יש אבטלה וזה מוריד את האינפלציה. הוא מגדיל את המרווח הרבה יותר, ושר האוצר מרידור מתפטר.
יעד אינפלציה- הממשלה קובעת מה יהיה היעד, בתחילה קבעו כל שנה ואחר כך יעד אינפלציה רב זמני. מה המשמעות מבחינת עוגן מוניטארי?
עוגן נומינלי הוא רמת המחירים, כשיש יעד אינפלציה העוגן הנומינלי הוא רמת המחירים, זה מה שהממשלה קובעת ודרך זה הבנק המרכזי קובע את האינפלציה.
בניו זילנד למשל אם הנגיד לא עומק ביעד האינפלציה הוא צריך להתפטר.
נכסים
יתרות מטח- מוחזקות בדרך כלל בבנקים בחול בפיקדונות קצרי טווח, כי יתרות המטח צריכות להיות נזילות, עם ריבית יחסית נמוכה אבל יציבה.
אג"ח ממשלתי- היו תקופות הן בנק ישראל לא החזיק אג"ח ממשלתי. בנק ישראל בשנה האחרונה קנה הרבה יותר חוב והסעיף הזה הפך להיות משמעותי אחרי שנים רבות של אי משמעותיות.
הלוואה מוניטרית- הלוואה לבנקים מסחריים.
חוב ארוך טווח של הממשלה- גורם ייחודי לישראל. מנסה להגיע למחיקה חלקית של החוב מבנק ישראל.
התחייבויות
בסיס הכסף
פיקדון ממשלתי- אם הפיקדון חיובי אז זו התחייבות, אם זה באוברדראפט זה במינוס, כלומר נכס.
מקם
פיקדונות הבנקים החלף ופז"ק– פקדונות זמן קצר , קשור לתקופה של פרנקל של אמצע שנות ה-90. באותה תקופה בנק ישראל ניסה למנוע תיסוף, כי הייתה זרימה גדולה של כספים מחו"ל למשק. למרות התרחבות הרצועה שער החליפין היה לרוב בתחתית הרצועה. כשהאינפלציה נבלמה הייתה זרימה גדולה לארץ.
איך סופגים מט"ח?
לא על ידי הגדלת בסיס הכסף. יש גידול ב R וב H. הוא מוריד את ההלוואה המוניטארית, ב 95 אבל ב 97 לא יורדת יותר, כי הלוואה מוניטארית לא יכולה לרדת מתחת ל-0. אפשרות נוספת היא מכירת מקם- שקל שחוזר לבנק יוצא מהמחזור. מה מפריע לבנק ישראל למכור יותר מקם? האוצר,הוא לא אוהב את רעיון המקום, הוא רוצה להיות המנפיק היחיד. האוצר קובע תקרה למקם, ומתנה הגדלת מכסת המק"ם בהקטנת הריבית. אין ברירה לבנק ישראל והוא ממציא המצאות חדשו. פיקדונות הבנקים- הוא מציע להם ריבית לא רעה, הם מפקידים כספים בבנק ישראל, והכסף יותר מהמחזור. בנק ישראל לא מוכן שתהיה אינפלציה אז הוא יוצר מכשיר מוניטארי חדש. החלף ב- 95 סופג כמעט 2 אחוזים וב97 סופגים בעזרת הפזק כמות ששווה ל 7.5% אחוזי תוצר. בסופו של דבר השינוי בבסיס הכסף הופך להיות קטן יותר.
רואים שלאחר תקופה שער החליפין נהיה חופשי לגמרי, ואז הבנק לא מתערב ביתרות המטח. ב-2008 יש תכונית יזומה של קניית מטח לא כדי לשמור על השער. זה עלול לגורם לאינפלציה והוא מנטרל זאת על ידי כלים אחרים. יכול להיות שזה נובע גם מה הבנקים בגלל המשבר הכלכלי לא מרבים להלוות ומשקיעים את הכסף בבנק ישראל.
באמצע שנות ה-90 האוצר ניהל מלחמות נוראיות נגד מדיניות בנק ישראל- ריבית גבוהה פוגע ביצרנים, יכול להיות שיש בכך, אך יש גם שיקולים חיצוניים של כוח וכסף. כאשר פרנקל עבר לרצועה הזוחלת הוא הגיע לכך הסכמה עם משרד האוצר בשותפות. כל המגמה של לנייד את שער החליפין גרמה להתנגדות במשרד האוצר, כי הוא מאבד את ההשפעה שלו.
סיבה תקציבית- בנק ישראל מעביר הרווחים שלו לממשלה. חלק מתהליך הכנת התקציב, תפקידו הכנסות. תחזית ההכנסות מכילה בתוכה גם את הכנסות הבנקים. אם הבנק מעביר הכסה גבוהה לממשלה יש הכנסות גדולות וזה יכול להגיע לרמות של מיליארדי שקלים, חצי אחוז עד אחוז תוצר.
.
מה הם הרווחים של בנק המרכזי?
נניח שכל הריביות קשורות למעט הריבית על הרזרבות שהיא ריבית חול. מכיוון ש H גדול מ R , הרווח קטן ככל שהריבית גבוהה יותר, ולכן האוצר, שמקבל את הרווחים, מתנגד לריבית גבוהה. (טבלא ופיתוח צד ימין).
הטענה של פרופ זעירא- אוצר מתנגד להגדלת הריבית לא רק משיקולי טובת המשק.
