שילוב של סיפורת וליריקה. כבר לא בקטגוריה של סיפור ריאליסטי – אין דומות למציאות ואין ניסיון לדמות או לייצג אותה.
באופק החוויה היא חוויה של הילד והמסירה היא מסירה של המחבר שמדגישה את האופי השירי-לירי באמצעים לשוניים ופיגורטיביים. החוויה הנפשית היא העלילה. המציאות הוא בבואה של חוויה נפשית.
מאפיינים:
התמקדות בעולם הפנימי של הדמות.: במסירה עקיפה – העולם הפנימי בא לידי ביטוי על ידי אופן מסירת העולם החיצוני. התחושות אינן מפורשות אלא מתבטאות על ידי התפיסה והחוויה של הדמות. במסירה ישירה – ניסוח מילולי של תחושות הדמות (סיפור זיכרונות, יומן, רומן מכתבים)
תיאור סובייקטיבי: צמוד לנקודת המבט של הדמות. אין ניסיון לתיאור אובייקטיבי. אין הבחנה בין הסובייקט (האני החווה) לאובייקט (העולם). המציאות אינה קיימת כשלעצמה אלא רק דרך קליטת הדמות. דרך מסירה זו גורמת לעיתים להזרה של המציאות: תופעה מוכרת מופיעה בצורה חדשה.
המספר: לרוב יהיה מספר דמות אך ב"אופק" יש מספר כל יודע שצמוד לנקודת המבט של הילד ומתאר את החוויה שלו ברמה לשונית ופיגורטיבית גבוהה.
הדמות המרכזית: הילד (סיפור לירי מתמקד על פי רוב בדמות אחת). דמות פאסיבית יחסית ובעלת קושי בהתמודדות עם החברה סביבה. בריחה שלו מהעולם החברתי של בית הספר אל עולם הטבע. בתיאור בית הספר מתבצעת תמורה בנקודת התצפית: הטבע מתואר באופן סובייקטיבי ובית הספר באופן אובייקטיבי (של המספר הכל יודע). הסיפור מייצר עמדה חיובית אוהדת כלפי הילד בצד יחס שלילי כלפי הרציונליות של בית הספר – ההגדרה השכלתנית מול החוויה הרגשית. הילד מייצר לעצמו משפחה אלטרנטיבית דרך הטבע.
מתח בין העולם האובייקטיבי והסובייקטיבי ובין בית הספר והטבע.
נקודת המבט של הילד יוצרת את היחידות הליריות בסיפור ואילו זו של המספר יוצרת יחידות ריאליסטיות.
העלילה: אין קישוריות סיבתית. העלילה לא מבוססת על אירועים אלא על תמונות והיא מתקדמת מתמונה לתמונה (אימאז') והוא למעשה קומפוזיציה שלהם. ההסבר של המציאות החיצונית נעשה דרך פעולה פרשנית. ההנמקה נמצאת בתוך תיאורי הנוף והלשון הפיגורטיבית שמתוכן ניתן להקיש על נסיבות סיבתיות.
אי מוגדרות :אי היכולת של הקורא לתת הסבר מלא למתרחש בסיפור, ההבנה היא תמיד חלקית.
תמונות –אימאז'ים: התמונות הן בעיקר של תיאורי נוף והיחס בניהן אינו של סיבה ותוצאה אלא קשר אדטיבי של הוספה אחת לשנייה. התמונות גם נקשרות בקשרים אנלוגיים של דמיון וניגוד. כל יחידה לירית, כל תיאור עם הטבע, עומד כמעין שיר בפני עצמו.
התהליך הלירי: רצף חוויות שבא לידי ביטוי באמצעות היחידות הליריות שמתקדם לעברה של חווית שיא ממצה ומסכמת (לעיתים גם תובנה חדשה) – אני מסיקים את קיומו של התהליך דרך פענוח התמונות הליריות שמאפשר לנו לראות תמורות בנפשה של הדמות. הסיפור הלירי צריך למסור התקדמות כלשהי (כי הוא בכל זאת סיפורת). ב"אופק" ישנם 4 מפגשים עם האופק שבניהם חל שינוי כי בכל פעם הדמות רואה את האופק בצורה שונה. בהתחלה תיאור האופק הוא מרומם ומלא הוד ומרמז על משגל שמתוכו נולד הילד, השני עדיין נשגב אך יותר אנושי, בשלישי תיאור נשגב אנושי אך הילד כבר מנסה לפעול ולהיות שותף בהתרחשות (רוצה להגיע למקום ממנו החמה יוצאת), בשלב הרביעי הוא רוצה להביא משהו (מתנה) מעצמו לאופק. התהליך הלירי מספק מעין סיפור התבגרות.
מודעות עצמית: הטקסט מבליט את עצמו כמעשה אמנותי. אין ניסיון ליצור אשליה של מציאות.
רקע: אין עיצוב הבדוי על רקע הממשי – לא יודעים היכן הסיפור מתחרש. אין מלאות ריאליסטית ואין עיצוב רחב של הדמויות. הלשון הפיגורטיבית לא תואמת את השפה של הילד.
ייצוג ממשות: היחידה הריאליסטית מאפשרת ליצור עמדה של ביקורת כלפי בית הספר ומנסה להעביר מסר. ביחידות הליריות היחס למציאות הוא אילוסטרטיבי לעומת יחד רפרזנטטיבי ליחידות הריאליסטיות.
סיפור זיכרונות. מסירה ישירה של העולם הפנימי – הדמות עצמה מוסרת את מה שהיא מרגישה. אין שימוש במציאות החיצונית כבבואה. המסירה של התוכן הפנימי יוצר תהליך פנימי (תוך התנתקות מהמציאות) שהוא ציר העלילה. אין שמירה על סדר כרונולוגי של האירועים מהמציאות החיצונית שכן נמסרים.
עלילה פנימית: עלילה שמתרחשת בתוך התודעה של הדמות עם מיעוט אירועים חיצוניים.
המספר: פונה לנמענים (ולכן הסיפור חייב ליצור סוג כזה או אחר של רצף). תהליך פנימי שמתעצב דרך שחזור חוויות העבר שלה. מסירה כמונולוג פנימי. מספר דמות עם "אני כפול" – אני חווה (בעבר כנער) ואני מספר (בהווה כמבוגר), שהמרחק בניהם בסיפור זיכרונות הוא בולט. צמידות לנקודת המבט של המספר המבוגר מייצרת יחידות ריאליסטיות, ואילו הצמדות לדמות הנער מספקת חוויות ליריות (תוך גיוס שפה לירית עשירה).
הסיטואציה האפית: (סיטואצית הסיפר) הסיטואציה בה מתרחשת פעולת הסיפור. צריכה להיות ממוקמת בזמן ובמרחב, מלמדת על מצבו של המספר ועל ההקשר שבו נמסרים הדברים. מאפשרת לנמק מדוע הסיפור בכלל מסופר. הסיטואציה האפית עונה על: א. מצבו הנפשי של המספר. ב. מה גרם למעשה הסיפור על העבר. ג. מהי עמדתו כלפי מה שמסופר. מצבו של המספר יכול להשפיע על אופן מסירת הדברים וצובעת אותם בגוון הסובייקטיבי.
בחבקוק הסיטואציה האפית נבנית בהדרגה: בהתחלה מצהיר המספר כי בכוונתו למסור סיפור על העבר שככל הנראה יהיה עצוב ובכך מבטא יחס רגשי אל המסופר (וזה משתמע מכך שמעשה הסיפור נדחה עד עתה), האזהרה מאפשרת להסיק אודות הגיל הצעיר של הנמענים. בסוף נמסר המניע לחזור ולפנות אל חבקוק מתוך מצוקה קיומית. לבסוף המספר פונה אל חבקוק בכדי לקבל הנחייה רוחנית וחושף את טעם הפנייה אל העבר.
יחידות ליריות: מסירת אירועי העבר הוא מאוד רגשית ומאוד פיגורטיבית.
חבקוק הוא נושא הסיפור אך הסיפור למעשה ממוקד במספר.
תהליך לירי:
עלילת חניכה: סכמה עלילתית של התבגרות דרך יציאה למסע- פגישת מורה דרך והתבגרות. בחבקוק מהווה עלילת החניכה חלק מהתהליך הלירי כאשר חבקוק משנה את הייעוד של המספר ובני דורו, וכאשר יעוד זה מכזיב המספר פונה אליו בבקשת הדרכה.
