הסיפור חבקוק מאת ס.יזהר הוא דוגמה יפייפה לסיפור לירי במיטבו, והוא מייצג את יצירתו המאוחרת של הסופר הנפלא הזה.
הסיפור חבקוק מאת ס.יזהר היה אחד מארבעת הסיפורים שפרסם הסופר ב1963 כשירת סירנה לפני תקופה ארוכה מאוד של שתיקה עד ששוב החל להוציא חומרים פרי עטו. בסיפור חבקוק ס.יזהר עשה שימוש בטכניקות של סיפור לירי בכדי לעצב עולם חווייתי המשתרע על פני עשרות שנים. חבקוק נמסר בתור סיפור זיכרונות של מספר דמות המוסר בצורה ישירה את רגשותיו וחוויותיו. ציר העלילה הוא ציר החוויה של הדמות וכמעט ואין התייחסות למציאות רפרנציאלית גם לא בכדי שתשמש בבואה לרגשות המספר כפי שלפעמים מקובל במסגרת של הסיפור הלירי. מאחר וציר העלילה הוא ציר האירועים הנפשיים אין בסיפור היצמדות לסדר האירועים הכרונולוגי במציאות.
המספר בסיפור חבקוק פונה אל נמענים לא מוגדרים אך למעשה מוסר מונולוג פנימי שמשחזר את חוויות העבר שלו. המספר בחבקוק של ס.יזהר הוא מספר בעל אני כפול שמתחלק לאני מספר (בהווה) ואני חווה (בעבר) ודרך הפער בין הזמנים ומרחק הזיכרונות מתעצבת משמעותה של החוויה שעבר. הסיפור מתחלק ליחידות ריאליסטיות שנמסרות מנקודת תצפיתו של המספר המבוגר לעומת יחידות ליריות פיגורטיביות ומסוגננות הנמסרות מנקודת תצפיתו של האני החווה, כלומר הנער. חבקוק הוא כביכול מושא הסיפור אך למעשה מתמקדים הדברים בעיקר בחוויה הפנימית של המספר ביחס אל האדם שנושא את שם הסיפור של ס.יזהר.
הסיטואציה האפית בסיפור נבנית בהדרגה ומתחילה בהצהרתו של המחבר אודות רצונו לספר סיפור אודות העבר בצירוף האזהרה כי לדברים יש סוף עצוב. עם שהסיפור מתקדם הולך ומתבאר טעם הפנייה אל אירועי העבר של המספר והוא הצורך למצוא הכוונה במצב של אובדן הדרך. הסיפור עושה שימוש במבנה של עלילת חניכה בה יוצא הנער למסע כלשהו (עזיבה לירושלים), פוגש במורה רוחני (חבקוק) ועובר תהליך של התבגרות ותמורה בחייו. בסיפור חבקוק נוצרת תבנית של עלילת התחנכות דרך המפגש של המספר וחבריו עם חבקוק שמתמיר ומשנה את הייעוד של המחבר ובני דורו, אך יעוד זה מכזיב ברבות הימים והמספר מוצא את עצמו פונה אל בבקשת עצה והכוונה מחדש רק בכדי למצוא את עצמו חסר אונים נוכח מותו של המדריך הנערץ.
