urinary tract infection uti antibiotic levaquin
אופק מאת בנימין תמוז – סיכום " /> " />

אופק מאת בנימין תמוז הוא סיפור לירי העוסק בחווייתו של ילד העובר תהליך של התבגרות כנגד הנוף והמציאות של בית הספר.

סיפורו של בנימין תמוז אופק ראה אור לראשונה בשנת 46′ והוא זוכה עד היום לתהודה ניכרת בין היתר בשל היותו חריג יחסית בנוף הספרותי של תקופתו ושל הסיפור העברי בכלל. בסיפור אופק בנימין תמוז מעצב יצירה הנמנית על הסיפור הלירי שתכליתה יצירת חוויה אסתטית מופשטת על ידי שימוש במנגנונים של סיפורת נרטיבית. אופק של בנימין תמוז הוא דוגמה לסיפור לירי שבו המספר אינו הדמות אלא הוא חודר אל תוך תודעתה של הדמות, במקרה זה של הילד. המחבר חודר אל תוך תודעתו של הילד ומוסר את חווית המציאות שלו כפי שהיא נקלטת באופן סובייקטיבי אם כי יש בסיפור גם יחידות ריאליסטיות המסייעות להבנות את הרקע הרפרנציאלי של ההתרחשות. העולם הפנימי של דמות הילד בסיפור הלירי אופק נמסרת באופן עקיף דרך התייחסות לעולם החיצוני כפי שהוא נקלט בחוויה שלו. כלומר, אין בסיפור מסירה ישירה של רגשות אלא רק באופן עקיף על ידי שימוש בעולם החיצוני כבבואת הכרתו של הילד. בדרך תיאור זו המציאות אינה קיימת לכשעצמה אלא רק הקליטה הסובייקטיבית שלה. בסיפור אופק בנימין תמוז נוקט בלשון גבוהה ומסוגננת מאוד שאינה הולמת את זו של ילד. הילד מוצג כדמות פאסיבית עם קושי בהתמודדות עם חברת בני גילו וסיטואציית בית הספר ועל כן הוא בורח מעולם זה אל עולם הטבע. בהקשר זה אפשר לציין תמורה בנקודת התצפית שהופכת אובייקטיבית יותר בסיטואציה של הכיתה והעימות עם המורה והתלמידים. כלומר, בעוד שהטבע מתואר באופן סובייקטיבי לגמרי בית הספר מתואר באופן אובייקטיבי יחסית מקולו של המספר הקול יודע שמתנתק מתודעתו של הילד. כך מגבש אופק עמדה ביקורתית על דרך הנגדה בין העולם של החוויה הבלתי אמצעית לבין העולם השכלתני של בית הספר. לפיכך ניתן לקבוע כי נקודת הראות של הילד בתיאורי הטבע מהווה את היחידות הליריות של הסיפור אופק ואילו הקטעים הנמסרים בקולו של המספר בבית הספר הם יחידות ריאליסטיות בסיפור וההנגדה בניהם משמשת בכדי לבטא את המתח שבין בית הספר והטבע. הטקסט ניחן במודעות עצמית גובהה לעצם מעשה הסיפר והוא אינו מנסה לטשטש את הארגון האמנותי שלו. בסיפור אין ניסיון למלאות ריאליסטית ולא ברור היכן ובאיזה הקשר מתרחשים הדברים.

העלילה והתהליך הלירי

העלילה של אופק מתאפיינת בכך שאין בה קישורים סיבתיים בין האירועים השונים בה, מה שמרחיק אותה מהסיפור הריאליסטי. תחת זאת העלילה שאינה מתקדמת מאירוע לאירוע נעה על ידי מעבר מתמונה לתמונה וכלל הסיפור הוא למעשה מערך של תמונות מובחנות זו מזו. התמונות של הסיפור אינן עומדות זו ביחס לזו ביחס של סיבה ותוצאה אלא בקשר אדיטיבי של הצטרפות אחת לשנייה תוך יצירת משמעות הדדית וכן הן נקשרות על ידי קישורים אנלוגיים של דמיון וניגוד. התמונות יוצרות רצף של התקדמות לקראת חוויית שיא – התהליך הלירי שאותו אנו מסיקים על ידי פענוח משמעותן של התמונות שהולכת ונבנית ככל שהן מצטרפות אחת לצד השנייה. בסיפור אופק אנו מוצאים ארבעה מפגשים של הילד עם האופק כאשר בכל פעם הוא חווה אותו בצורה שונה. במפגש הראשון תיאורו של האופק הוא נשגב ומלא הוד ומרמז על משגל שהוא גם לידה, אולי של הילד בעצמו. במפגש השני אופק מתואר עדיין בצורה מרוממת אך עם גוון אנושי יותר ויש רמיזה לתפיסת השמיים והארץ כאב ואם. בפעם השלישית עדיין נשמרת מידה של רוממות וההבדל הוא כי עתה הילד מבקש לקחת חלק פעיל בהתרחשות (להגיע למקום ממנו יוצאת החמה). בשלב הרביעי כבר רוצה הילד להביא משהו מעצמו אל האופק ובכך נשלם כעין תהליך לירי של התבגרות ביחסו של הילד אל אותו אופק שמשתנה כל העת.

בין בדיון לממשות – סיכום

 

Comments are closed.