נורמליזציה של אנומליה:צנזורה צבאית בישראל / הלל נוסק ויחיאל לימור
אחד המאפיינים של משטרים דמוקרטיים הוא אי-קיומה של צנזורה המגבילה את תכני התקשורת חוץ מכשיש מצב חירום ביטחוני שבמהלכו מופעלת צנזורה ביטחונית המופסקת עם תום מצב החירום.
למרות שישראל היא מדינה דמוקרטית יש בה צנזורה צבאית השואבת את סמכותה מתקנות ההגנה לשעת חירום שקבעו הבריטים בתקופת המנדט (1945). קיומה של צנזורה סותר ערכים דמוקרטיים ומתעלם מהעובדה שאין הכרזה רשמית על מצב חירום.
הנושא הביטחוני שהיה בעשורים הראשונים למדינה מבחינת טאבו לדיון ציבורי הפך למוקד לביקורת חברתית גוברת. התקשורת כמו הממסד בטחוני-פוליטי לא יכלו להתעלם מהשינוי שגרר יותר פתיחות מהצבא וגופים ביטחוניים אחרים כלפי תקשורת ההמונים וגם העמיד את הצנזורה בפני הצורך להגדיר מחדש, פעם אחר פעם, את המותר והאסור לפרסום.
מבחינים בין 3 דגמים בסיסים של יחסי מדינה –תקשורת על פי עוצמת פיקוח השלטון על התקשורת:
1. הדגם הטוטליטארי: אמצעי התקשורת הם כלי בידי השלטון ויש להם תפקיד מרכזי בעיצוב תפיסת עולמה של החברה, חינוכה, ומניעת התמרדויות. יש בו צנזורה קפדנית.
2. הדגם הדמוקרטי-אמריקאי: מטיל את אחריות הפרסום על העורכים שצריכים לוודא כי בפרסומיהם אין פגיעה בביטחון המדינה ולא יעמדו לדין על כך.
3. הדגם הדמוקרטי-אירופאי: יש דו שיח מתמיד על הפיקוח והצנזורה שנועד להביא להסכמה בין אמצעי תקשורת ההמונים לשלטונות.
ישראל היא שילוב של הטוטליטארי עם הדמוקרטי-אירופאי ומשלבת בתוכה גם מאפיינים של "הדגם ההתפתחותי" שמאפיין מדינות מתפתחות בהם אמצעי התקשורת מתגייסים ומגויסים לקידום המטרות הלאומיות. יש התקדמות איטית לכיוון הדגם דמוקרטי-אמריקאי.
על פי הגישות הביקורתיות שמקורם בגישה הניאו-מרקסיסטית, אמצעי התקשורת הם עסקים כלכליים ובעליהם פועלים לשימור הקיים מפני שכל שינוי עלול לגרום להפסדים. החתירה לשימור הקיים נעשית בעזרת האליטות הפוליטיות והאחרות. כלומר התקשורת והמוסד הפוליטי הם לא יריבים אלא שותפים מכאן הנכונות של התקשורת להסכים עם הצנזורה. עם זאת ריבוי הערוצים, התחרות בניהם והפרטת תקשורת ההמונים גורמים לעיון מחדש מצד התקשורת בנכונות לשתף פעולה על האליטה הפוליטית.
בישראל אין חוקה או חוקים ספציפיים שמבטיחים את חופש העיתונות לכן הוא מובטח על ידי בתי המשפט המתרגמים את הרוח הדמוקרטית של מגילת העצמאות ומחילים אותה על העיתונות. הנטייה היא לפרש את החוקים ברוח ליברלית ולא פורמאלית.
היסטוריה ומאפיינים: עם הכרזת העצמאות ופתיחת מלחמת העצמאות התכנסו עורכי העיתונים היומיים והחליטו לקבל מרצון את עול הצנזורה מתוך הכרה של הממסד התקשורתי בחיוניותו של מנגנון בקרה, שתפקידו למנוע נזקים צבאיים וביטחוניים מהמדינה הנמצאת במצב מלחמה. אך במהרה התגלה כי הצנזורה מנצלת לרעה את הרצון הטוב שהפגינה העיתונות כלפיה. לאחר מספר מקרים בהם סגרה הצנזורה את העיתונים ליומיים-שלושה, החליטו העורכים לתבוע את ביטול "חוק הצנזורה" ולחוקק תחתיו חוק חדש שלא במסגרת תקנות ההגנה לשעת חירום. הצעת חוק שגיבשה הממשלה לא הניחה את דעת העיתונאים לכן הוחלט למסד את מעמד הצנזורה בהסכם. ההסכם הראשון נחתם בדצמבר 1949-הסעיף החשוב בו: "אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים". הופקעה הסמכות של הצנזור להטיל עונשים, יצרו מנגנון ערעור על החלטות הצנזור. הוקמה ועדה משולבת של עורכים, נציגי ציבור ואנשי צבא שתפקידה היה "לייעץ בענייני צנזורה". דנו בה הערעורים והטלת העונשים אך הצבא שמר לעצמו את הזכות אם לקבל או לא לקבל את המלצות הועדה ולכן זכות המילה האחרונה נשאר בידי הצבא. בשנת 51' נחתם הסכם חדש שבו נקבע כי הצבא יהיה חייב לקבל את החלטות הועדה שהתקבלו פה אחד, בתמורה התחייבו העיתונים לא לפנות לבית משפט אזרחי כדי לערער בענייני צנזורה. ב-66' עוגן בהסכם חדש שהצנזורה מוותרת על בדיקה מראש של כל הפרסומים ומסתפקת בבדיקת פרסומים הנוגעים לנושאים מוגדרים מראש. ב-89' הוכנס תיקון חשוב- הגבלת סמכות הצנזור לפסילה לאותם מקרים שבהם יש וודאות קרובה לסכנה ממשית של פגיעה בביטחון המדינה. ב-96' הוחלט כי בראש הועדה יעמוד משפטן, נציג ציבור, אמצעי התקשורת רשאים לפנות לבג"ץ נגד החלטת הצנזורה, הועדה תחליט תוך 24 שעות בכל פנייה אליה.
אנו לומדים כי שני הצדדים מעדיפים להימנע מעימותים ולהגיע להסדרי פשרה. למרות שההסכמים מנטרלים קצת את הצנזורה הם גם רומזים שהתקשורת משתפת פעולה עם השלטון. הטענה העיקרית היא שעצם קיומו של הסכם בין מוסד התקשורת לבין הממסד הפוליטי פוגע בעצמאותו של הראשון ומחליש את כוחו ומערער את יחסי היריבות שקיומם הכרחי לדמוקרטיה.
את הלחץ לביטול הצנזורה אפשר לייחס להפנמת הנורמות הדמוקרטיות בציבור הישראלי ולאימוץ ערכים ליברליים. גם להחלשות הקונצנזוס הציבורי פוליטי בנושאים ביטחוניים. לשיפור המשמעותי שחל במצב הביטחוני-הסכם השלום עם מצרים, התפרקות ברית המועצות ב-79', תהליכי השלום עם הפלשתינאים. נושאים אלו שהוגדרו רגישים מבחינה ביטחונית איבדו מחשיבותם ורגישותם. התפתחויות טכנולוגיות החלישו את יכולת הפיקוח של הצנזורה. העיתונות הרעיונית-מגויסת שאפיינה את ישראל בשנים הראשונות שלה הוחלפה בעיתונות מסחרית-פרטית. גם ההתעניינות הרבה של אמצעי התקשורת הזרים יצרה לחצים לביטול הצנזורה. למרות זאת שני הצדדים נמנעים מעימותים מקיפים בניהם, משתפים פעולה בהדיפת יוזמות ליברליות לביטול הצנזורה ובמקום-מנהלים קרבות קטנים ונקודתיים. קיומה של הצנזורה מעיד על רמת אימוץ הערכים הדמוקרטיים במדינה ומעיד כי תהליך בנייתה של החברה עוד לא הושלם כל עוד נושא הביטחון הלאומי בולט כל כך בסולם הערכים החברתי.
קיומה של צנזורה נובע מתוך חוסר השינוי בצורת החשיבה של העיתונאים מאז קום המדינה, מתוך החשש של העיתונאים לקחת על עצמם את האחריות הכרוכה בהשלכות האפשריות בגרימת נזק לפרט, לציבור ולמדינה. בנוסף, העיתונאים חוששים לצאת ל"מלחמה" ומעדיפים לנהל "קרבות קטנים" מהחשש שאם יפסידו תקשיח עצמה הצנזורה. מבחינות אלו עד שלא יהיה שלום במזרח התיכון לא תיעלם הצנזורה סופית.
