המיעוט הערבי
המיעוט הערבי – ניכור לאומי והשתלבות במערכת הפוליטית הישראלית.
החברה הישראלית היא חברה שההיסטוריה שלה שזורה בתוך וסביב מאבק בין שתי קבוצות: יהודים וערבים. בתקופת היישוב, תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל, הקונפליקט היה בין שתי קהילות. לאחר קום המדינה ניצבו בלב הסכסוך תושביה היהודים והערבים של ארץ ישראל, ונוספו לו גם מדינות ערב השכנות והרחוקות יותר. בעוד שבתקופה שבין הכרזת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים היו הצדדים לסכסוך בשלוש ישויות מדיניות נפרדות: מדינת ישראל, רצועת עזה בשליטתה של מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן; הרי שממלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו נמצאו הצדדים לסכסוך, בכל שטחה של ארץ ישראל המערבית, בשליטתה של מדינת ישראל. מאז הסכמי אוסלו ועד היום, מתקיימת מדינת ישראל לצידה של הרשות הפלסטינית. השנים האחרונות לסכסוך עומדות בסימן אינתיפאדת אל-אקצה וההתנתקות. אבל זה הזמן לעבור מהסוף להתחלה.
ראשית הסכסוך בין יהודים וערבים בישראל
מעמדם של ערביי ישראל בעשורים הראשונים
לסיכום, ההיסטוריה הסוערת של יחסי יהודים-ערבים מראשית המאה ה-20 מהווה מקור לנרטיבים פוליטים שונים של כל אחד מהצדדים. מחד, הנרטיב היהודי-ציוני, ומאידך הנרטיב הערבי-פלסטיני. הנרטיב היהודי טוען שהיהודים סבלו במשך מאות שנים מאנטישמיות ורדיפות ועל מנת להשתקם ולחזור למולדתם ממנה גלו. לכן, רק ליהודים יש זכויות לאומיות על המדינה כעם ולערבים יש זכות לחיות בה כיחידים שווי זכויות או להגשים את שאיפותיהם הלאומיות עם אחת מ-23 מדינות ערב. הנרטיב ממשיך בכך שהערבים סרבו לקבל כל פשרה על חלוקת הארץ וניסו למנוע מהעם היהודי לבנות את ביתו הלאומי למרות צדקתם ולמרות שואת יהודי אירופה.
במסגרת הנרטיב ישראל היא קורבן של העם הערבי שמנסה להתיש אותה ע"י טרור, אלימות ומלחמות. ישראל היא מדינת לאום ועל המיעוט הערבי להסתגל אליה ולקבל אותה כמדינה יהודית. בתמורה, מעניקה ישראל לערבים זכויות דמוקרטיות והזדמנות לרכוש תרבות מודרנית מפותחת.
לעומת זאת, הנרטיב הערבי-פלסטיני מציג את היהודי כתוקפן ואת הערבי כקרבן. לטענתם, הציונות הפיצה את המיתוס של השייכות לארץ שבה חיו הערבים במשך מאות שנים בזמן שהיהודים היו מיעוט מבוטל. בנרטיב זה היהודים זרעו טרור במאבק השליטה על הארץ, הרסו יישובים ערבים ונישלו איכרים מאדמתם. הם הפקיעו אדמות, גירשו מאות אלפי ערבים והפכו אותם לפליטים בעודם זוכים באהדת העולם. הם אינם מוכנים לוויתורים טריטוריאליים ובעלי דרישות מוגזמות לביטחון ונורמליזציה. הם מפלים את הערבים ומנסים להרחיק את הערבים מן העם הפלסטיני.
האוכלוסייה הערבית-פלשתינאית שנמצאת תחת שלטון ישראל מאז 1967 מוגדרת כאויב ונתונה לשליטה צבאית, אלא שמלכתחילה מצב זה נתפס כמצב זמני גם ע"י היהודים וגם ע"י הערבים. לכן נוצרו בתהליך מצבים סותרים: אף אחד מהצדדים לא מצא לנכון לעצב דפוסים קבועים להסדרים זמניים. מצב זה בנה הכרח לקיום זמניות לאורך זמן ארוך מאוד. מצב זה מכל יסודות של חסר יציבות. שתי הקבוצות חיות בנפרד עם מגעים עוינים, מאוימים ומאולצים. ערביי השטחים חשים השפלה, חוסר אונים וזעם, ואילו היהודים חשים חרדה קיומית. נושאים רבים נותרו חלוקים במחלוקת ובהם חלוקת השטח, ירושלים, בעיית הפליטים וזכות השיבה. לכל אלו נדרש פתרון.
