הר אדוני מסתיים בסימן של פריצה מעולם הילדות. הספר מסתיים במריה המספר ואביו הסועדים את ארוחת ערב ראש השנה. המספר ומריה מארגנים את הבית לאחר הארוחה ומביטים החוצה. שם מתחילות חגיגות השנה החדשה(יריות, זיקוקי די נור). קצת לפני חצות המספר ומריה עולים על הגג, כדי שהמספר יוכל להעיף את הבומרנג שלו. המספר מתכנן את פרטי הטלת הבומרנג (לאן יכוון אותו, באיזה יד ישליך אותו) ולבסוף מטיל אותו בעוצמה רבה. רפנילו משליך כנראה את עצמו מהגג לכיוון הבומרנג. מריה, כנראה, באותו זמן מותקפת על ידי בעל הבית וצועקת לעזרה. המספר נחלץ לעזרתה ומשליך את בעל הבית מעבר למעקה. המספר ומריה מחבקים זה את זו. המספר משחרר מגרונו צעקה עזה.
בסיום היצירה המספר חווה כמה פרידות:
- מרפניילו אשר מחליט "לעוף" להר אדוני האמיתי, לארץ ישראל במישור הפנטסטי, אל מותו במישור הריאלי.
- נפרד מהבומרנג שלו אשר עליו התאמן במשך תקופה ארוכה. ייעודו הראשוני של הבומרנג אשר אמור לחיזור אל המשליך אינו מתממש למרות שהוא מודע לו:"אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה עמ' 8. ייתכן שזוהי הספקנות המאופקת של המספר אשר התנסה באכזבות ובפרידות(מות אמו למשל) די והותר על מנת לדעת שהעוזבים אינם חוזרים. והרי הבומרנג מתואר לכל אורך היצירה באמצעות האנשה כ"חבר" של המספר.
- באותה סיטואציה מגיע בעל הבית ולפי תאור ההתרחשות נראה כי המספר נפטר ממנו אחת ולתמיד. כך הוא
- משחרר את מריה , נוקם את נקמתה ומבסס את הקשר עמה. הם נותרים מחובקים אחרי ה"תעופה" של הסנדלר בעל הבית והבומרנג. בשחרור הבומרנג הוא נפרד מעולם הילדות. העימות עם בעל הבית ממחיש את האחריות שהוא מוכן לקחת על עצמו, כדי להגן על אהובתו.
הצעקה שמשחרר המספר מגרונו בסיום היצירה, צעקה עזה ומטהרת, ממחישה את העובדה שהוא עתה אדם אחר, אדם בוגר יותר, שמוכן לנקוט עמדה ולעשות מעשה בעבור דברים שחשובים לו. גם החיבוק של מריה והמספר הוא חיבור שונה. זהו חיבוק הדדי, שמסמל מערכת יחסים רצינית ובוגרת מזו שהיתה ביניהם עד כה. עד כה מריה הובילה את מערכת היחסים והמספר פשוט נשאב לתוכה. כעת מערכת היחסים הדדית ודו צדדית. ולבסוף, קפיצתו של רפניילו שליווה את המספר בפרק החיים שהוא מתעד בספרו, מסיימת אף היא את תקופת הילדות. עכשו המספר נמצא לבד ברשות עצמו.
הנובלה לא מסתיימת בנימה אופטימית. עם זאת, העובדה שזוהי שנה חדשה הנפתחת בפרידה מהצל שהעיב על הקשר שלו עם מריה, פותחת אולי פתח לכוחות חדשים כוחותיהם של הזוגיות , הנאמנות האבירות והאהבה. ההתרחשויות בסוף הרומאן הן בסימן חגיגי ביותר אך גם הרסני; ברקע זיקוקין די- נור והמספר מסביר לדון רפניה "אתה רואה את הכוכב ההוא, אתה והבומראן עוברים מתחתיו, הוא יפתח לך את הדרך בתוך היריות של זיקוקי- הדי- נור…נפולי עולה באש, יורה, מנפצת, משליכה חפצים לרחוב, אי- אפשר לשמוע שום קול והכול הוא שחרור של כוח שרוצה לזרוק באוויר, לארץ, כנגד הקירות" (140). התחושה היא של פורקן, יצרים משוחררים ועוצמה. המספר חווה גם כאב באותו מעמד. זהו בעיקר כאב פיזי: "הוא צורב את היד שלי, עושה את זה בכוונה, אחרת ברגע האחרון לא אטיל אותו, הוא כווה את האצבעות שלי כדי שאעזוב אותו…הנשימה שלי נפלטת בגלל הכאב של האש באצבעות.." (141), אך הכאב הפיזי מלווה בכאב נפשי של הפרידה: "ואני מרים את זרועותיי להזניק נפנוף שלום אחרון" (שם). הנפנוף מכוון הן לבומראן ששוחרר וקיבל רצון משלו הודות להאנשה של המספר, והן לרפנילו שקופץ "…והולך למקום של העקבה המתלקחת של הבומראן" (שם). הסיטואציה הטעונה מלווה כל הזמן ב"רעש יריות, שריקות, מערבולות של רוחות פרצים בפרצוף" (שם).
למספר אין זמן לחוש ולעכל את כאב הפרידה. מיד עם המעוף של היקרים לו מכל, לא נותר מהם זכר: "שום כוויה, היא קרירה, על הרצפה השמיכה של רפנילו" (142). הוא נאלץ לפקוח את "העין הטובה" ולהתמודד עם הצל הגוחן מעל מרייה. בעל הבית המטיל צל מטאפורי לאורך הספור ומעיב על בלעדיותו ואושרו של המספר עם מרייה, מועף אף הוא. "הכל עף ממונטדידיו" (שם), מסכם המספר בסגנונו המאופק.
עם סיום הרומן נותר על גג הבית רק זוג האוהבים. אפילו מקום על גליל הנייר לא נותר לבטא את צעקת המספר, צעקת ההתבגרות שלו. זוהי פרידה מהילדות הקצרה שלו, פרידה מהיקרים לו (רפנילו והבומראן), עמם טיפח מערכת יחסים אמיצה במשך זמן רב. הם נטלו חלק חשוב בתהליך החניכה שלו, וכעת סיימו את תפקידם. מסכם מנחם פרי( עורך הרומן) כי "הנער התמים לא לגמרי נאיבי. הוא יודע שלא הכל טוב בגדילה של הגוף. יחד עם הגוף גדל גם הרוע, כוח מר שמסוגל לתקוף, ומתוודעים לעצבות ולייאוש" (144). הנובלה לא מסתיימת בנימה אופטימית. עם זאת, העובדה שזוהי שנה חדשה הנפתחת בפרידה מהצל שהעיב על הקשר שלו עם מריה, פותחת, אולי, פתח לכוחות חדשים, כוחותיהם של הזוגיות, הנאמנות, האבירות והאהבה.
