סמלים ברומן הר אדוני – סיכום
חזרה אל עמוד הסיכום הראשי של הר אדוני
ראו גם: מוטיבים ברומן הר אדוני
סמלים ביצירה :
- הבומרנג – ה"בומראן"- הממשי כל-כך, הוא גם מטאפורה למה שקורה בהתבגרות. זהו חפץ שהנער מקבל ליום הולדתו ה- 13, סמוך ליציאתו אל עולם המבוגרים. הוא משתמש בו כדי לפתח את שריריו, מטפח טכניקה של מיומנות ההטלה ומשתמש בו גם כאמצעי המלמד אותו איפוק (היכולת להימנע מהעפת הבומרנג). הפחד מפני העפת הבומרנג, שמא לא יחזור, מסמלת את הפחד מההתבגרות שמשמעותה אובדן הילדות שלא תחזור. מעשה העפת הבומרנג מסמל את סיום הנעורים והמעבר לבגרות. זוהי פעולה סמלית המתלכדת עם תעופתו המצמררת של דון רפנילו, וחותמת את תקופת הילדות של הנער עם הגיעו להבנה
- התיקון והרצון להגיע ל"הר אדוני" – דון רפנילו הוא סנדלר המתקן נעליים. הוא עושה זאת גם בחינם למען נזקקים. בכך התיקון הופך סמלי.
דון רפנילו, השואף להגיע ל"הר אדוני" בירושלים, מכיר היטב את זוועות המלחמה. הוא יודע מה חשיבותן של נעליים המאפשרות לרגליים למלא את ייעודן, אפילו להביא לחם. בתקנו נעליים, הוא מתקן באופן סמלי את העוול הנורא שנגרם לעיירתו שאיבדה את כל ילדיה בשואה. כשניצל, הטיח כלפי שמיים שנשאר חי. יחד עם זאת הצהיר: "המלחמה ניקתה לי את הלב ורחצה את הכפיים שלי בסיד. כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדוני". דון רפנילו מאמין באלוהים, קורא בתהלים ומצטט מפרק כ"ד: "מי יעלה בהר אדוני", והתשובה: "נקי כפיים ובר לבב". כזהו תיקונו המטאפורי של דון רפנילו. בתקנו נעליים, הוא מתקן באופן סמלי מעשים רעים של אחרים. בנתינתו הנדיבה לזולת ובחניכתו האוהבת את הנער, הוא מבצע תיקון מוסרי. "הר אדוני" הופך מקום סמלי בו ישכנו בעלי הערכים של טוב לב ומוסר אנושי. זהו מקומם של אוהבי האדם האמיתיים.
- המעוף – מעוף הבומרנג, כמו מעופו של דון רפנילו, מתלכדים עם המנהג הנפוליטני של השלכת כל החפצים הישנים בלילה של ה- 31 בדצמבר, על רקע ירי זיקוקי-דינור. זהו רגע השיא בו מסתיימת באופן רשמי ילדותו של הנער. זה הסמל המרהיב למעבר המתחייב לעולם המבוגרים. המעבר הזה כרוך בתובנה הטרגית שגם המוות הוא אורח קבוע בעולם זה. "הגיבנת המוזהבת" של דון רפילו שהכילה את הכנפיים שאמורות היו להעיפו לירושלים, מתבקעת בדמות אותו גידול סרטני שלא ניתן לשאת עוד את כאבו, עד שרק המוות מסוגל לשים קץ לייסורים הקשים. הוא מתעופף מגג הבניין, מותיר את הנער להתמודד עם התרכובת המסובכת של ההתבגרות, וכשזה מגלה עד כמה סבוכה היא הנפש, הוא משתחרר מקולו הכלוא בצעקה אדירה וחותם במילים: "ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר…"
