הפרספקטיבה המדעית היא שיטה ליצירת עומק בציור שהתפתחה בתקופת הרנסנס בפירנצה ועל כן היא גם לעיתים מכונה פרספקטיבת הרנסנס. ביסודה של הפרספקטיבה המדעית עומד הרצון לתאר את המרחב באופן המדויק ביותר וזאת על ידי שימוש בכלים מדעיים ועקרונות ברי מדידה בכדי ליצור מרחב שמתאים באופיו לדרך שבה בני אדם רואים את העולם לפניהם. השיטה של הפרספקטיבה המדעית השתמשה בכלים טכניים שונים ובמדידות וחישובים מתמטיים ופיזיקליים בכדי ליצור אשליה של מרחב בעל עומק.
אחד הכלים החשובים ביותר של הפרספקטיבה המדעית היא השימוש בנקודת מגוז. נקודת מגוז היא נקודה במרחב אליה מתנקזים קווי פאות לא חזיתיות של אלמנטים שונים בציור. מתיחה של קווי עזר דמיוניים או ממשיים כאלו אל עבר נקודת מגוז אפשרה לקבוע באופן מדויק מה צריך להיות גודלם של אובייקטים שונים בציור ולקבוע את הפרופורציות בניהם על סמך מיקומם במרחב ביחס לעין הצופה בהם.
שיטה יפה לייצוג מרחב אשלייתי המדגימה את הפרספקטיבה המדעית היא זו של לאון בטיסטה אלברטי. השיטה עושה שימוש בדמות אדם זקופה המחולקת לאורכה לשלושה חלקים שווים. גובהו של שליש אחד של האדם משמש מידה ליצירת נקודות במרווחים שווים על פני ציר הבסיס של הציור. מנקודות אלו לאחר מכן נמתחים קווי עזר אל עבר נקודת מגוז ועל פי המערכת שנוצרת ניתן למקם ולקבוע את גודלם של אלמנטים שונים בציור.
הפרספקטיבה המדעית המודרנית עשתה שימוש בכלים רבים בכדי להשיג דיוק מרבי ביצירת העומק בציור. אחד מהכלים המפורסמים ביותר בהם נעשה שימוש על יד הפרספקטיבה המדעית הוא הקמרה אובסקורה. קמרה אובסקורה עושה שימוש בעקרונות של פיזיקת האור בכדי ליצור ייצוג אופטי של המציאות שעל פיו ניתן יהיה להתוות את הפרופורציות בין אלמנטים שונים בציור.
כאמור לעיל, שאיפתה של הפרספקטיבה המדעית הייתה ליצור אשליית עומק בצורה המדויקת ביותר שניתן ולשם כך עשתה שימוש בכלים מדעיים. ברבות הימים נרגעה מעט האמנות מהרצון לדיוק מרבי וכן מהרצון לייצג נקודת מבט אחד של אדם בודד, ובהמשך דרכה של האמנות רווח השימוש בפרספקטיבות מעוותת בכוונת תכילה וכל גילום דימויים מכמה נקודות תצפית בעת ובעונה אחת.
