הרומנטיקה (מאה 19) היא תגובה לתנועה הניאו קלאסית, לתנועת ההשכלה ולמהפכה הצרפתית, במובן שהרגש חשוב יותר מהתבונה. באותה תקופה המונח רומנטיקה מתקשר עם רגש חזק כלשהו. הרומנטיקן שם את האדם במרכז, האמן היוצר, הרגיש והמיוסר. הרומנטיקן זונח במעט את ההשכלה ומתחבר לטבע. נשווה ונומר שהניאו קלאסיקה עשתה אידיאליזציה של המציאות ע"פ ההיגיון ואילו הרומנטיקה מתייחסת לאותה מציאות אבל דרך הרגש כמקור השראה על נפש האמן. מבחינת הציור, התכנים בתקופה זו הם מאוד משתנים. אם בתקופה הקודמת יש הרבה אובייקטים שקשורים לעם ולנאמנות לעם, בתקופה הרומנטית יש הבעה של סיפורים שעוסקים ברגש (אביר מציל נסיכה), וגם "החירות מובילה את העם" מוצג כמרד עממי, ההוויה של העם הפשוט. ישנם גם הרבה תיאורי טבע, שפותחים פתח להסתכלות חדשה עליו. גם תיאורי הטבע מביעים את הרגשות השונים, מפלים והרים מביעים פרץ של אהבה, פרץ של חיים.
מאפייני הסגנון הרומנטי:
– קומפוזיציה פתוחה ודינאמית. משתמשים באלכסונים. עומדת בסתירה לקומפוזיציה הסגורה, הבימתית והמבוססת על קווים אלכסוניים ואופקיים של הניאו קלאסיקה.
– היצירות מתבססות על הצבע ועל משיכות מכחול חופשיות. בניגוד לניאו קלאסיקה המתבססת עם עבודת קו.
– היצירות מוארות באור אינטימי וחושני. מתח נוצר ע"י ניגוד אור וצל וחזקים בשונה לאיזון ולשקט שיוצר האור המפוזר באופן שווה של הניאו קלאסיקה.
ראה למשל: אז'ן דלקרואה – נשות אלג'יריה
