התקפת הפתע הגרמנית על ברית המועצות, ב-21 ביוני 1941, הצליחה לשבש את מערכות הקשר, הפיקוד, הפיקוח והבקרה של הסובייטים. בשל הקצרים שנגרמו בתקשורת שובשה מערכת העדיפויות, יחידות פוצלו ונשלחו טיפי -טיפין למקומות התורפה ושם נקרעו לגזרים בשל העדיפות הגרמנית ביכולת התמרון, בעבודת המטה ובתפעול שריון. בבחירה האכזרית שנגזרה על הצמרת הסובייטית בין שטח, דם וזמן הוחלט, לבסוף, כי הזמן הוא המשאב החשוב ביותר. החלטה זו הייתה פרי הצירוף של אינסטינקט, חוסר ברירה ומחשבה לאחר מעשה. הרבה דם סובייטי נשפך על פני מרחביה העצומים של ברית המועצות, עד שהפוטנציאל הסובייטי העדיף החל לתת את אותותיו.
התקפת הפתע הגרמנית על ברית המועצות היא אולי המעניינת מכל התקפות הפתע שהיו אי פעם.
גם בשל היקפה וגם בשל יומרתה, אולם בעיקר מפני שהטילה בספק את האמונה המושרשת ביכולת לקלוט מידע ולהוציא מן הכוח אל הפועל את המסקנות המתבקשות מאותו מידע. לסובייטים היה מידע כבר ב1939 שאין מנוס ממלחמה עם גרמניה והם אף התכוננו אליה.
מאמר זה בא לחשוף מקצת מן האנטומיה של אותו גוף צבאי-פוליטי-אנושי אשר התמוטט במהלומת פתע. יום השבת ב21 ביוני 1941 באזור ברסט זכור כיום חם ושטוף שמש. חטיבת החי"ר והדיוויזיה הארטילרית היו ביום חופש לאחר תקופת אימונים מפרכת. החלו להגיע שמועות על תזוזה של הצבא הגרמני לאורך הגבול, אך רמת המוכנות המבצעית במקום הייתה לקויה. גם הדרג הפיקודי הבכיר במוסקבה פעל באיטיות ובזהירות יתרה, מפני חשש להתגרות בגרמנים, שכן הם לא היו בטוחים בתקיפה. בעוד יום השבת מתמשך לו חמים ורוגע בצד הסובייטי של הגבול, החלו יחידות קומנדו גרמניות בתדריכים לגבי משימותיהן.
מטרת המבצע הייתה לפגוע במרכזי העצבים של הצבא האדום ולגרום לו שיתוק. כדי להשיג מטרה זו היה צורך בפגיעה ברשתות התקשורת של הרוסים. תחנת הכוח החשמלית של ברסט, פוצצה באופן מסתורי וכל קווי הטלפון נותקו. במקביל החלה ארטילריה גרמנית כבדה ומפציצים גרמניים החלו לבצע תקיפות אוויריות בגלים הולכים ונשנים.
מוסקבה שהחלה לקבל את הידיעות מהגבול לא הייתה מוכנה. הפיקוד הבכיר החל להעביר למפקדי כל הכוחות את המידע על מתקפה גרמנית אפשרית, אך תהליך זה נעשה בזהירות רבה,שוב מפני החשש שמא המידע לא נכון וברית המועצות תנקוט בצעדים תוקפניים מיותרים כלפי גרמניה. גם שהבינו במוסקבה שאכן מתבצעת תקיפה גרמנית, סירב סטלין להאמין וחשב שזו פרובוקציה גרמנית. ביום שלמחרת שכבר הבין סטלין שמדובר במלחמה, לא פעל בצורה המתבקשת מפני שלא היה לו קשר עם מפקדי הכוחות. הדרג הפיקודי הבכיר סבל מחוסר במידע ובפיסות מידע סותרות, אחרי שכל מערך הקשר התרסק.
לכל המפקדים מצפון ועד דרום היו בעיות קשר קשות. הם לא היו אמונים על שימוש במכשירי רדיו. חיל הקשר עצמו, גויס רק ביום השני למלחמה ובינתיים השתבש מערך הקשר לחלוטין, ובפקודות נמסרו בלי שימוש בצופנים, לשמחתם של הגרמנים.
המפקדים העבירו מידע שגוי אודות הלחימה למוסקבה. בעוד הגרמנים שואטים במהירות לעומק ברית המועצות, הדיווחים מהשטח אמרו שהחזית מחזיקה מעמד יפה, בבלימת הגרמנים.
השיבושים בקשר גרמו לסובייטים ללחום כסומים בארובה. מערכת הפיקוד פשוט קרסה.
במשך השעות הראשונות של המערכה השיגו הגרמנים מה שאפשר לכנות מצב של הרדמה הפוכה.
רק האזורים הנגועים פרפרו בכאב, שאר המערכת הייתה שרויה בהלם חלקי או מלא והתגובות לא התאימו כלל למצב.
מוסקבה סבלה מכשל תפקודי ומחוסר התאמה בין הדרגים המדיניים והצבאיים. למעשה לא היה ברור בידי מי הסמכות לנהל את המערכה.
התגובה על הלם התקפת הפתע הייתה, אפוא, שונה במקומות שונים ואצל אנשים שונים. בצמרת, הוכה סטלין הפוליטיקאי בהלם ואילו סטלין המצביא עוד לא החל לפעול.
הסובייטים אומנם נלחמו באומץ רב, אך סבלו מחוסר ניסיון של הדרג הפיקודי הגבוה, שפשוט קרס והתרסק בימיה הראשונים של המלחמה.
מלחמת העולם השנייה- הרקע לפרוץ המלחמה
אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה
הרהורים על מאה רבת מכאוב\ רוברט קונקווסט
"התקפת פתע" / אמנון סלע
