"הרהורים על מאה רבת מכאוב…" \ רוברט קונקווסט
בין מות סטלין ב-1953 לעלייתו של ברז'נייב ב-1964 נמשך מאמץ ההתחמשות הסובייטי.
לשיגור הלוויין, ולהישגים סובייטים אחרים בחלל שבאו בעקבותיו, נודעה השפעה תעמולתית עצומה. הם יצרו את הרושם כאילו פיתחה ברית המועצות עליונות בתחומי המדע והטכנולוגיה, שבפועל עליונותה של ארה"ב לא עמדה לרגע בספק.
הקרמלין פיזר איומים כוחניים לכיוון המערב אך במערב היו כאלה שפירשו איומים אלה באופן תמים ביותר. הם טענו שברית המועצות בסך הכול רצתה מעמד של מעצמה עולמית שוות ערך לארה"ב. ובכן, קשה לדמיין עולם מחולק לשניים, שבחציו האחד יושבים קומוניסטים וחציו השני דמוקרטים. קשה לבסס את הטיעון שלפיו מדיניות ההתפשטות הסובייטית בשנים מאוחרות יותר נבעה פשוט מהעובדה שברית המועצות תפסה את עצמה כ"מעצמה גדולה".
הסובייטים ניהלו מאבק אידיאולוגי נגד המערב. אל אף נחיתותם הכלכלית ביחס לארה"ב ולמדינות המערב, הסובייטים לא חדלו לרגע לחרחר מלחמה. המערב התייחס לאמירות הסובייטיות, כאל דוקטרינות בלבד, אך הסובייטים דבקו ברעיונותיהם בצורה חסרת פשרות.
הסובייטים הפיצו את תעמולתם הגסה, באמצעות שקרים והמצאות, במטרה להפיץ את מצעם בכל רחבי העולם ובמטרה ל"מחוק" את התפיסות המערביות.
אחת מתוצאותיו של הלוך הרוח במערב הייתה, שעצם רצונן של ממשלות המערב להשיג הסכם גרעיני ולהציגו לציבור, גרם להן לפעמים לקבל על עצמן מחויבות בעייתית.
היו כאלה שהאמינו שברית המועצות היא לפחות חברה מן המניין בקהילה הבינלאומית.
אולי הפחד ממלחמה גרעינית הוביל את המערב לחשיבה סלחנית כלפי ברית המועצות.
אפילו בתוך ארה"ב נשמעו קולות פרו קומוניסטים שהאשימו את המנהיגים האמריקאים בחרחורי מלחמה. במהלך שנות השישים והשבעים נחתמו מספר הסכמים בין בריה"מ לארה"ב, שמטרתם הייתה הגבלת כוחו של כל אחד מהצדדים ושמירה על סדר ההתחמשות.
יחד עם זאת הרוסים חשבו לא פעם ולא פעמיים על האפשרות של מלחמה גרעינית עם המערב. למרות שחששו מכך, הם לקחו בחשבון שהם בהחלט יכולים לנצח. תחושות אלו, גרמו להם להקשיח את עמדותיהם מול המערב ולהמשיך לפזר איומים.
המערב מצידו חשש מאוד מהמשטר הבלתי צפוי בקרמלין וניסה לתמרן בין תהליכים של שלום וניסיון לבלום במקביל את ההתפשטות הסובייטית. המערב האמין שבמדיניות חוץ סבלנית וכזאת שמהווה דוגמא, ניתן יהיה לבלום את הרוסים. הייתה אמונה שהשלטון הסובייטי יתפורר מעצמו ואם הסובייטים ימשיכו במרוץ החימוש, כלכלתם תתמוטט.
בפסגת הלינסקי(1975) שהיוותה את תחילת סופה של המלחמה הקרה, אחד התנאים שהציב המערב לסובייטים מעבר לביטחון ושיתוף כלכלי, היה בנושא זכויות האדם. המערב דרש מהסובייטים להכיר בערך חופש האדם וחירותו. כל זאת בכדי לנסות לפתוח עידן חדש של רצון טוב.
משטרו של ברז'נייב היה לכוד במידה מסוימת על ידי רצונו לשלב מדיניות חימוש מופרזת ושאיפת התפשטות באפריקה ובאזורים אחרים, עם ניסיון להקרין תדמית חיובית ככל האפשר במערב.
בצד הסובייטי הובילה הדינאמיקה של התפשטות אידיאולוגית לאסון. אך במערב הוביל קיצה של המלחמה הקרה לכמה טענות מדהימות, שהוצגו בספרים שנכתבו בדרך כלל על ידי משכילים ופעילים אנטי מערביים. אלה ניסו להראות שהמערב לא "ניצח" במלחמה הקרה,אלא הפסיד בה, לא במובן הפיזי כי אם המוסרי. הטענה הייתה שהשפעותיה הפסיכולוגיות של המלחמה הקרה גרמו לעיוותה של החברה המערבית.
בנימה יותר רצינית ובמבט לאחור, ברור שהסובייטים הרסו את עצמם. החימוש המטורף, הביא בסופו של דבר לקריסה ידועה מראש של ברית המועצות. המערב מצידו נותר עם לקח חשוב לעתיד, בכל הקשור להתמודדות עם איומים הנובעים מדפוסי חשיבה תוקפניים מטבעם.
מלחמת העולם השנייה- הרקע לפרוץ המלחמה
אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה
הרהורים על מאה רבת מכאוב\ רוברט קונקווסט
