"איטליה מליברליזם לפשיזם" / שלמה בן עמי
#הממסד ופיוס הפשיסטים
אמנם הפילו את האשמה לעליית הפשיזם על השמאל, אך הממסד השמרני- ליברלי הוא זה שהיה בשלטון בתקופה זו והוא זה שסלל את דרכו של הפשיזם. הכול היה בידיהם והם לא ידעו כיצד להשתמש בכוחם.
החרדה מהשמאל היא זו שהבאה את הממסד השמרני ליברלי לתמוך בפשיזם, או לפחות לתת לו לגיטימציה. הסוציאליסטים יצאו לשביתות מרובות והיו להם התנגשויות רבות עם המשטרה. עימותים אלה, הפכו את אנשי הצבא והמשטרה לאוהדי פשיזם ושונאי סוציאליזם.
ראש הממשלה ג'וליטי רצה לתת לעניין לגווע מאליו ולא לנקוט בצעדים אלימים מדי. האירועים הגבירו את כוח הפשיזם. המעמד הבינוני שעמד בראש בתי החרושת חוכך בדעותיו כי הפשיזם הוא הפתרון, המעמד הבינוני פחד מהאספסוף, אינטלקטואלים פחדו מהאספסוף ובזו לו.
מוסליני היה בדעה של המשך הקשרים עם מעמד הביניים שתמכו בשמאל, ועם זאת לא להפוך את איטליה לארץ מוכת דם. הממסד המשיך לתמוך בפשיזם הממשלה תמכה באלימות שהתאימה לצרכים שלה ובמובן מסוים ויתרה על השלטון.
ג'וליטי נטש את השמאל באופן ברור ותמך בפשיזם, הוא ציפה ממנו שיצטרף אליו ויהווה את הבסיס הליברלי חברתי שמעולם לא היה לו. ג'ילוטי הכניס את הפשיזם לפרלמנט במאי 1921 כי האמין שיעזרו לו לחסל את השמאל. אך הפשיסטים מיהרו להצטרף לאופוזיציה. בהצבעת אי האמון נפל ג'ילוטי ביוני 1921 לאחר ג'ילטי הפך בונומי לראש ממשלה. האמונה כי הפשיזם הוא הפתרון לכל בעיותיהם חדר לתודעתם של הליברלים.
1921- 1922 הבעיה הייתה כי לא ניתן לעמוד מול הפשיזם ללא ביסוס פרלמנטארי יציב, אך השמאל והצד הליברלי – דמוקרטי היו מפוצלים ולא הצליחו להקים ממשלה אנטי פשיסטית.
לא ניתן להבין את עליית הפשיזם ללא הבנת הטרור הפשיסטי. "אלה שהצטיינו באכזריות ניצחו". מיעוט פשיסטי הצליח למוטט את כל המערכת הסוציאליסטית- את מרכזי התרבות בתי הדפוס וכו'…
שיטת פעילותם הייתה צבאית מובהקת. הם נהגו לרכז כוח בנקודה אחת ואז לעבור לנקודה הבאה, תוך כדי ריכוך האזורים בעזרת אלימות. הפשיסטים נלחמו בתקיפות בעוד הסוציאליסטים הפופולאריים התגוננו. צמרת הצבא אהדה ברובה את הימין הלאומי, ועשתה רבות למען הפשיזם שדיבר אל ליבה.
גם המשטרה שיתפה פעולה מתוך תמיכה לשלטון חזק. רוב האנשים אותם עצרה המשטרה היו מזוהים עם השמאל ולא במקרה.
הממשלה פרשה בהדרגה מניהול העניינים והפקיעה מעצמה את ניהול המדינה. הפשיזם השתלטו באופן כמעט טבעי לאחר מתן ברור של לגיטימציה.
הממסד הפוליטי לא ממש הסכים עם הדעות הפשיסטיות וטען כי אופיו "האמוציונאלי" יקצר את חייו של הפשיזם.
מוסליני גם ידע זאת, והפך את הפשיזם לסמל הזדהות עם המדינה, וכך הפך אותו למכובד יותר. ככל שהפשיזם נעשה לגיטימי יותר ויותר בעיניהם של אנשים, הגונים הלכו המחסומים שעמדו בדרכו ונפלו.
המצעד על רומא
אוקטובר 1922 כמעט כל הצפון היה בידי הפשיזם, ערב המצעד על רומא. מן המשבר הזה קמה ממשלה שהייתה אמורה לסיים את דרכו של הליברליזם האיטלקי. פאקטה נחבר כראש ממשלה אך הוא היה חלש מדי מכדי להתמודד עם איטליה ועם הפשיזם בפרט. התרחש תהליך מסוים של הבראה ומבחינת הפשיזם מצב זה מסוכן.
שנת 1921 1922 הייתה שנת התאוששות כלכלית מרשימה– האינפלציה והאבטלה נבלמו והייצור גדל. מעמד הפועלים הביע שביעות רצון מהתנאים החדשים שניתנו להם על ידי האיגודים המקצועיים. בחצר המלוכה הייתה קיימת אהדה מסוימת לפשיזם. מוסליני הבין שתפיסת שלטון באמצעים חוקיים תיתכן אך ורק בתמיכת המלוכה. המלך החל לחשוש שמא יאלץ להיכנע למוסליני על מנת למנוע פוטש פשיסטי ולהסתבך בלאבד את כיסאו.
גם בקרב חוגים צבאיים הייתה אהדה למוסליני.
במצעד על רומא- הדמות המרכזית הייתה מוסליני עצמו. הוא רצה לעלות לשלטון גם כדי למנוע את הטרור הפשיסטי, הוא לא רצה להגיע למצב שבו כוחות המגן של המשטר הישן יתעוררו ויתנו מכת מוות לפשיזם, מוסליני עצמו טען שממשלת רומא היא ממשלה מיותרת.
מוסליני ידע כי המסע על רומא יהיה המשבר האחרון של הפוליטיקה האיטלקית ובעקבותיו עלו הפשיסטים לשלטון.
מוסליני לא צפה כלל שיהיה צורך לכבוש את רומא כיבוש צבאי. מוסליני לא הובל את צבאו רומא מטעמים של פחד אישי. הוא המשיך לשאת ולתת מרחוק עם הפוליטיקאים ברומא.
הצבא היה ממלא כל הוראה לבלימת הפשיסטים בדרכם לרומא, אך הוא חתר תחת הוראה כזאת, ויצר אצל המלך אי וודאות באשר למעמדו מה שחיזק את מעמד הפשיזם.
בלילה שבין ה 27 ל 28 לאוקטובר כאשר אנשיו נמצאים קרוב מאוד לרומא, הוא היה בדיונים עם הפוליטיקאים ברומא על כניסתו לממשלה אך לא כשותף זוטר. באותו לילה הפשיסטים השתלטו על הצפון ומרכז איטליה. היה ממש קל לקחת את השלטון – ולכן לא הייתה סיבה שיסכימו להיות שותפים זוטרים בממשלה קיימת.
צפון איטליה הייתה פשיסטית אמנם אך חתימת המלך על צו החירום הייתה גורמת לבלימת הפשיסטים בדרכם לרומא ובלימת הפשיזם בכלל.
באותו ערב הטיל המלך על אנטוניו סלאנדרה להרכיב ממשלה. הוא הסכים בתנאי שמוסליני יהיה בממשלתו, אך מוסלני רצה את כל הקופה.
במצב שבו המלך היה- מופעלים עלי ולחצים מכל הכיוונים (הצבא הממשלה, דעת הקהל)- לא נותר לו אלא להטיל על מוסליני את הרכבת הממשלה.
תוך ימים ספורים הקים מוסליני ממשלה שרובה פשיסטית אך לא כולה. הממשלה הפשיסטית הראשונה זכתה לאמון בית הנבחרים שיותר מ 90 % מחבריו לא היו פשיסטים.
מוסליני
יש היסטוריונים שראו במוסליני כאדם קל דעת שמנצל הזדמנויות, איש דרמטי שמעמיד פנים בדרך כלל. אחרים ראו בו את ההיגיון הפוליטי הפנימי. מוסליני מעולם לא היה הוגה מעמיק, שטחיותו הגיעה לממדים מגוחכים.
כבר כסוציאליסט רדיקלי ביטא מוסליני עמדות, שבמרכזן עמדו המאבק והמרד, מאפייניו הבולטים של הפשיזם. הוא בונה את המהפכה כמלחמה בכלי פלדה ולא דרך משא ומתן כפי שעשו הסוציאליסטים והדמוקרטים. כבר אז אפשר היה לשמוע בקולו קירבה מסוימת לבורגנות, המעמד שעליו בנה לאחר מכן את מדינת הכוח הפשיסטית.
מרקס סבר כי ההוויה היא היוצרת את התודעה, בניגוד לכך, מוסליני סבר כי האמונה היא הבסיס למציאות.
מה שהרחיק את מוסליני מהסוציאליזם וקרב אותו לאידיאולוגיית החיים הייתה מלחמה העולם הראשונה. המלחמה לימדה את מוסליני מה עצמתה של תנועת ההמונים גם אם היא אנונימית, גם אם אין היא מוגדרת במסגרות מפלגתיות מאורגנות. העם שעד כה היה מנותק מתהליך עשיית ההיסטוריה באמצעות המלח מה, הפך להיות חלק מהותי מן האירועים הפוליטיים.
הפשיזם היה בעצם תנועת רחוב, שביקשה לגייס המונים באמצעות תעמולה ודמגוגיה. ניתוח דמותו של מוסליני כמנהיג כשיר, לכן באופן הדוק בדיאלוג המיוחד בינו לבין ההמון. מוסליני העריך שלהמון אין זמן לחשוב ולכן חשוב להעביר לו אמונות ולא רעיונות מורכבים. גישה זו הייתה אחד ה"יתרונות" הגדולים של הפשיזם.
נאומיו של הדוצ'ה היו תמיד דרמטיים ושזורים אלמנטים של העמדת פנים. למשל- אם נאם על מצבם של האיכרים העניים היה מזיל דמע, ומבטיח כי הוא ידאג להם כי גם הוא יודע מהו רעב והם היו בוכים איתו. הרטוריקה הנאומית של מוסליני כאדם אלים, אנס ותוקפני מתקשרת בהחלט עם הדימוי של הפשיזם כתנועה אלימה וכובשת.
פוליטיקה נשארת בתחום אחריותו הבלעדית של המנהיג. יש להאציל על המנהיג את כל בעיית האומה, ויש עליו האחריות לשאת את הצלב. לכן, לאחר שעלה מוסליני לשלטון טרחו הפשיסטים לטפח את דמותו כאיש עובד, שניזון רק ממזון ביראות כדי השעם יחוש ביטחון.
מוסליני היה דמות אלימה, תוקפנית בחיים האישיים שלו, הוא גיבש את התנועה הפשיסטית בדמות שלו. בפשיזם קיים היה יחס של תיעוב חזק מאוד כלפי הדמוקרטיות המערביות.
היתרונות של הנואם והעיתונאי שהפכו את מוסליני למלהיב בעיני האספסוף, הפכה אותו גם למדמוני הרסני. לא כל מה שטוב בעיני האספסוף הולם ניהול מדינה. לכל אורך הקריירה שלו היה מוסליני חדור ספקות למרות החזות של ביטחון עצמי, הוא היה רחוק מלהיות איש אמיץ.
כפוליטיקאי ניחן מוסליני בכושר תמרון מעולה שהייתה בו גם חולשה- חוסר היכול להכריע.
מוסליני הובס על ידי עצמו. שחצנותו עוררה את אויביו ואת אויביה הגדולים ביותר של איטליה. כאחראי על מדיניות הפנים והחוץ של איטליה הוא לא הצליח להעריך נכון את בעיותיה, וכן כמנהיג התנועה הפשיסטית הוא היה בטוח שיש בידיו את התשובה לכל בעיות העולם.
מוסליני היה שחקן, ששיחק את הדמות התיאטרלית שהעם רצה ממנו, עד הרגע האחרון. דרמטיזציה הייתה טבעו האמיתי.
אבדנו ואובדנה של איטליה היו בלתי נמנעים משעה שהמרחק בין המיתוסים שהדוצ'ה פיזר לבין המציאות טושטש. משעה שהוא הפך מיתוס (דיביזיות שלא היו ולא נבראו, גזע איטלקי חדש) לאינטרס לאומי הוא דן את איטליה לאבדון לאומי.
