המושג פשיזם בא מהמילה האיטלקית FASCHO – צרור, אגודה. מפלגות דומות היו במדינות אירופיאיות אחרות. אפשר לראות בו תופעה קצרה הקשור הלמדינה אחת. יש התייחסות הפוכה, שנותנת את המשמעות הרחבה ביותר. כל מי שאתה לא אוהב הוא פשיסט. אינפלציה דומה לזו של המילה גזענות. המשטר הפשיסטי לא היה משטר נחמד, ולכן הקשר בינו לבין קפיטליזם אפשר לתת קונוטציות רעות לקפיטליזם. קומוניסטים על סוציאל-דמוקרטים על שמרנים. היו היסטוריונים שחקרו אותה כתופעה חולפת, וחוקרים מהאסכולה המרקסיסטית שחקרו אותו כדימוי המכוער ביותר של הקפיטליזם. אבל בעשורים האחרונים עלתה תיאוריה חדשה. מצד אחד הפשיזם אינו תוצאה חדשה, לא רק סוג של קפיטליזם אלא גם מרד נגד הקפיטליזם. אבל יותר מסתם תופעה חולפת. בשנות השלושים הפשיזם הוא תופעה כלל-אירופאית. המפלגות שקמו לא תמיד קראו לעצמן פשיסטיות, אבל בגלוי תמכו במשטר האיטלקי והביעו דעות שונות. בסיס רעיוני משותף, שנוצר עוד לפני שקמו תנועות פשיסטיות – לפני מלחמת העולם הראשונה. יש לשים לב להגות שקדמה לפשיזם, דעות המכונות "פרוטו-פשיזם". הפשיזם הוא פשוט שילוב של אותם הרעיונות עם פרקטיקות פוליטיות של שילהוב ההמונים, אלימות. סורל, שמת לפני ההתבססות של הפשיזם. הבסיס הרעיוני שלו היה יותר ישן, ונשען על סינתזה בין הלאומיות האורגנית וסוג של סוציאליזם. לא כל אחד שמאמץ אלמנטים מתפיסה שכזו אוטומטית הופך לפשיסט. מה שמקרב את האדם לפשיזם זה כאשר הלאומיות הזו באה בהקשר של דחייה מוחלטת של הסדר המודרני הליבראלי, שבעיני פשיסט מנוגד ללאומיות. מה שהיה דרוש להופעת הפשיזם הייתה רק חווית המלחמה שצימחה תנועות אנטי-דמוקרטיות. נוטים לדבר על פשיזם כתופעה של ימין רדיקאלי. זה היה בדרך כלל נכון, אם נחלק את הציר של ימין ושמאל על פי ההתייחסות למהפכה הצרפתית. מאז המהפכה עברו הרבה שנים, שבנו איזשהי מציאות ליבראלית שנתפסה כתוצאה מהמהפכה, ההתנגדות לעקרונות המהפכה יותר ויותר נתפסה כהתנגדות ספציפית לסדר הליבראלי. אבל אפשר לתקוף אותו מעמדה ריאקציונית, או עמדה פרוגרסיבית קיצונית. כאשר זה סובב את הסדר הדמוקרטי המודרני, ההבדלים בין שתי הקצוות הולכים ומטשטשים. ראינו את זה כבר אצל דה-מסטר, שאמר שמכל המהפכנים הוא מעדיף את היעקובינים, כי הם לפחות יודעים בשביל מה הם משתמשים בכוח. למרות שבארס השפיע על הפשיסטים של הדורות הבאים, עמדתו הייתה יותר שמרנית מאשר פרוטו-פשיסטית. ההבדל בין פשיזם לשמרנות הלאומית האורגנית הוא שהפשיסטים היו מהפכנים – לשם מימוש חזונם יש להרוס לגמרי את הסדר הקיים. לא רצו להשתמש במוסדות הקיימים. השמרנים עדיין היו מוכנים לפעול בתוך הסדר הזה, ולשמר כאלה המבטאים את זהות האומה, כמו הצבא והכנסייה. אפילו בארס היה מוכן לשמר את הסדר הקיים, בפרשת דרייפוס. העמדה הלאומנית של בארס הייתה צריכה לעבור מטמורפוזה – או שאתה מקבל את תנאי המשחק הדמוקרטי, או שאתה מתנתק. בארס קיבל את הסדר הרפובליקאני (הוא היה פרלמנטר), אבל בימין קמה תנועה ימנית ממנו – ACTION FRANCAIS. גם בשמאל הצרפתי רואים יותר ויותר ניתוק מהסדר הקיים. קודם היו כאלה שלא היו מוכנים לפשרות עם הממסד, הקומוניסטים. אבל היה השמאל הסינדיקליסטי. בין הריאקציונרים של ACTION, לבין הסינדיקליזם הרדיקאלי נוצר קשר, וממנו יעלה הפשיזם. מצד אחד אפשר לומר שמקומם של פשיסטים בימין הקיצוני, אבל מצד שני התנועה הפשיסטית הפכה את החלוקה לימין ושמאל לבלתי רלבנטית – שאבו אוהדים מכל הכיוונים, דרך שלישית, שמתעלה על הסדר הליברלי. המפלגה הפשיסטית החלה כמפלגת שמאל. פול דה-מאן היה חבר מפלגת הפועלים הבלגית, ואולברט מוזלי, ראש הפשיסטים הבריטים בא משורות הלייבור.
האם הכחשת המוות היא יסוד התרבות? על תיאורית ניהול האימה
האם מאחורי כל משמעות שאנחנו מוצאים בחיינו נמצא ניסיון להמנע מלהכיר במותנו? ארנסט בקר ותיאורית ניהול האימה בפסיכולוגיה
