מבוא – הוגי דעות ופילוסופים חינוכיים נתפסים כמעורבים בבעיות שהם עוסקים בהם, ומעורבים באופן אישי ומקצועי בנושאי חינוך, חברה ומדינה, ולא רק בהצגת רעיונות בנושאים אלה. מתוך הבנת הזיקה בין השלושה הללו, הוגים רבים חושבים שהחינוך נשען על הגות בנושא האמת והראוי, ולכן מחנך צריך שתהיה לו תפיסה מערכתית של אמונות בדבר המציאות, האדם והערכים, ולמעשה להתבסס על "פילוסופיה נורמטיבית של החינוך".
עיגון המעשה החינוכי בפילוסופיה הנורמטיבית, טומן בחובו יחסי גומלין בין שלושה מישורים:
- ההגות המטפיזית והנחותיה על המציאות, הידע והטוב – "מה"
- תרגום העקרונות הללו להגות חינוכית – "מדוע"
- יישום התיאוריה החינוכית שנוצרה והמדריכה את אנשי החינוך – "איך"
נעסוק כעת בשלושת המישורים הללו:
ה"מה" – זו שאלת המושגים המגדירים את השקפות היסוד של ההוגה, קרי הפילוסופיה שלו. דרכה ניתן להבין את עמדותיו לגבי העולם, האדם והאלוהים, והאינטראקציה של האדם עם השניים האחרים, ועם עצמו וזולתו. הנחות היסוד טומנות בחובן ערכי יסוד המנחים את האדם להיות "אדם טוב".
ה"מדוע" – שאלה זו מתקדמת ועוסקת בפילוסופיה החינוכית. כאן יינתנו תשובות לשאלה מדוע תכונות מסוימות (שפגשנו ב"מה") נתפסות כטובות, ומדוע מי שרוכש אותן נחשב לאדם מחונך. האידיאולוגיה החינוכית נגזרת מההגות הפילוסופית ומבהירה את האידיאל שאליו יש לשאוף בחינוך.
ה"איך" – בשאלה זו אנו עוברים לתיאוריה החינוכית, שנועדה להדריך הלכה למעשה את המחנך. היא תגדיר את דפוסי החינוך בהתאם לאידיאולוגיה, עשה ואל תעשה, ושאר כללי יסוד.
התיאוריה החינוכית נותנת תמונה כוללת של המציאות, משמשת עדשה של המציאות, ומאפשרת למחנך לסדר את דבריו, המתבססים על האידיאולוגיה, באורח שיטתי.
לדעת פוקס, יש למחנכים משימה נוספת, והיא להוציא אל הפועל את מה שהיה עד כה רק "אפשרי", קרי לזהות את הערכים והמיומנויות הנדרשים לאידיאל ולהפוך אותם למטרות חינוך ממשיות. הוא רואה שלושה שלבים, המתאימים לאלו שתיארנו קודם: הצגת האידיאלי, בחינת "אפשרותו", ובניית תוכנית למימושו (באמצעים שיגדיר המפעל החינוכי). יש שיטענו שהתחשבות בממד הזמן ("כאן ועכשיו") ובממד החניך (ה"אפשרי") היא הכרחית ועל כן יש להתפשר אל מול ההגות כדי להגיע באמצעותה לשלב חינוכי גבוה יותר, ועם זאת אחרים יטענו שאין לזה כלל מקום בחינוך, שעליו להציב אמירות חד משמעיות ולתבוע התנהגות ערכית ברורה. אבל אז יש לשאול "איך" להגיע לכך – לכך משיבים שיש להבטיח תכנית מעשית בעלת סיכויי התממשות בפועל וביקוש בקרב קהל היעד.
כמובן, הפיכת האידיאות לשפת המעשה יכולה להיכשל ולא להגשים את תכלית התיאוריה. דבר כזה עשוי להביא את ההוגה לבחינה של כל אחד משלושת השלבים – אופן היישום, הגדרת הפילוסופיה החינוכית או הגדרת ההגות כולה.
התהליך כתכלית בחינוך – בעוד שהבחנו כאן בין פילוסופיה, פילוסופיה של החינוך ותיאוריה חינוכית, דיואי מגדיר את הפילוסופיה כתיאוריה כללית של החינוך, כיוון שלדעתו החינוך הוא התהליך שדרכו יכול השינוי הנדרש להתגשם, במקרה הזה – שינוי עולמי במושא העיסוק. לדעת דיואי, החינוך עצמו הוא סוג של תפקוד חברתי המשתנה בהתאם לקבוצה ומבטיח את התפתחות חבריה, ועיקרו הוא השאיפה לקיום תהליך נצחי של עידון התכונות הקיימות במציאות אל עבר אידיאל רצוי שלהן. בפרט, האדם אינו פוסק להתחנך עד יום מותו. נשים לב שההגעה בחינוך של דיואי היא לא לעבר תכלית מוחלטת, אלא לעבר תכלית יחסית טובה יותר מהנוכחית ואשר פותרת את הבעיות הקיימות, וכן שמנגד יש התקדמות מוחלטת ולא רק חזרה אינסופית.
תפיסת החינוך כתהליך מעלה שאלות, כיוון שלרוב, תהליכים מהווים אמצעים ולא תכליות ונועדו להביאנו אל יעד מוגדר וידוע מראש. עם זאת, גם ליבוביץ טען שהדרך אל המטרה היא עצמה המטרה שבחינוך.
ההוגה ומתחריו – כאמור, הנחת היסוד היא שבכתביו של כל הוגה דעות בעל תפיסה אידיאולוגית יש שלושה רבדים: זיהוי תפיסות הבסיס, הגדרת התכלית הסופית הרצויה (האידיאל), והכוונה להשגתה. כמובן, הערכים והאידיאלים שאליהם חותר ההוגה עשויים להיות שונים מאלה הנהוגים באותה תקופה, וההוגה עשוי להימצא מגיב למציאות החברתית ואף "להתחרות" במידה מסוימת על מידת הקבלה של רעיונותיו. מבחן הצלחתו של ההוגה אינו מסתיים בפרסום דבריו, אלא בעירור החברה להיענות להגותו וללכת לפיה. לשם כך, הם עשויים שלא לבחול באמצעים ולהעביר את הגותם לא רק באמצעות ספרים אקדמיים, וכן להתקרב יותר לשאלות המעסיקות את הציבור באותה עת.
הוגה פרוגרסיבי יכוון את דבריו אל הפרט השלם בחברה האוניברסאלית, בעוד הוגה שמרני יתייחס לפרט בחברה מסוימת ומוגדרת, שהוא בשר מבשרה ומוגדר אך ורק כחלק ממנה ולא כפרט מוחלט. מכאן ייגזרו ציפיות ותפיסות שונות לגבי אותו פרט, ובפרט תפיסות חינוכיות מנוגדות – בין תפיסת החינוך כעיצוב מבחוץ (אקסטרינזי) של כישורים נרכשים (בדומה לתפיסתו של אריסטו, למשל), לבין תפיסת החינוך כהתפתחות הפרט מבפנים (אינטרינזי) על בסיס כישוריו הטבעיים (בדומה לדעת רוסו).
ההוגה והממסד – הגישות למיסוד פוליטי של ההגות שונות – חלק יראו באימוץ ההגות את שיא ההצלחה, ואילו אחרים יחשבו שעל ההוגה להישאר תמיד אופוזיציונר ו"מוכיח בשער", שעבורו הניסיון והמאבק, התהליך, לעצב אדם חושב – הם העיקר.
משטרים שונים לאורך ההיסטוריה ראו בהוגה דעות חופשי כמסית, וראינו הוצאות להורג, פיטורים, חרמות ועוד. מנגד, אנו גם מוצאים דוגמאות להוגים שגויסו כדי לחזק את האידיאולוגיה של המשטר, בעיקר במשטרים טוטליטריים.
סיכום – ההוגה מבקש בעיקרו לעורר את הקהל לפעילות אינטלקטואלית שתתורגם לשאילת שאלות ושינוי ההתנהגות. הוגה שמרני יכוון לשינוי האדם המרכיב את החברה, ובכך יש הגות חינוכית המציגה אידיאלים לפיתוח תיאוריה חינוכית. הוא יציע לשנות את הלך המחשבה וכתוצאה מכך לאמץ אורח חיים שונה, בעוד הוגים מזרמים אחרים יציעו את הדברים בסדר ההפוך.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
