ג'ון דיואי נולד ב-1859 ופרסם מאמרים וספרים רבים בנושאים אבולוציוניים, פסיכולוגיים ופילוסופיים שונים. השפעתו ניכרה בתחומי הפילוסופיה והמחשבה החינוכית, אך חלוקות הדעות לגבי מידת השפעתו בפועל על העשייה החינוכית, והוא אף התקבל לאורך כל חייו בדעות קיצוניות מאוד, החל מהערצה ועד ללעג ולנזיפות.
הוא עסק כמעט בכל ענפי הפילוסופיה, אך האמין שפילוסופיה של החינוך היא החשובה שבהם כי כולם תלויים בה. הוא היה פילוסוף נטורליסטי בכך שחיפש הסברים במונחי תופעות טבעיות הנגישות לחושים, ודחה הסברים הכוללים מקורות על-טבעיים. לכן, בין היתר, נטה לכיוון האבולוציה יותר מאשר לכיוון האלוהים. קשה להגדיר את סגנונו: יש שכינו אותו ביהביוריסט כיוון שדחה הסברים על-טבעיים והתמקד בהתנהגות, אך זו לא הגדרה מדויקת במיוחד; הוא כונה פרגמטיסט והתנער מכך, וגם אינטרומנטליזם ואקספרימנטליזם לא תפסו. לאחרונה התפשרו כותבים על נטורליזם פרגמטי, המביע את הדגש העל טבעי יחד עם ההתמקדות בתוצאות ספציפיות.
משמעות החינוך ומטרותיו – דיואי לא ראה ביצירת אדם אידיאלי או דרך חיים כמטרת החינוך, אלא הוא ראה את החינוך כמילה נרדפת לצמיחה, וראה בצמיחה מטרה בפני עצמה. כמו שמבחינת האבולוציה, מטרת החיים היא יצירת עוד חיים, הרי שמבחינת דיואי מטרת החינוך היא צמיחה שמביאה לצמיחה נוספת. תפיסה זו של דיואי הייתה שנויה במחלוקת בעיני רבים מהפילוסופים של החינוך, שטענו לדוגמה על ילד שרוצה ללמוד מתמטיקה יותר מכול, אך רק מתמטיקה, או על אדם שמרוכז בהשגת עושר כספי בלבד ולא באינטלקט. האומנם הם פותחים לעצמם דלתות וקשרים? זה גרם לדיואי לחדד את העיסוק במושג הצמיחה לא כהגדרה תפעולית אלא כמטרה ממש, בדיוק כפי שלא תמיד יצירת עוד חיים היא הדבר הנכון להשגת המטרה (למשל, מחשש לפיצוץ אוכלוסין).
בעיני דיואי היעד של החינוך הוא עוד חינוך, ולכן הוא גם אמצעי וגם מטרה לסירוגין ולבחירתנו. לעתים ניתן לשנות את האמצעים להשגת יעד חינוכי מסוים, ולעתים הדבר הנכון הוא לשנותו מן היסוד. פיטרס חידד את השימוש של דיואי במילים "כוונה" ו"מטרה" והתייחס אליהן באופן שונה – לדעתו, כוונה קשורה בטעמים לפעולה, ואילו מטרה מרמזת על משהו רחוק שיש להתאמץ לקראתו. דיואי האמין שלא רק המורים אחראים על עיצוב יעדים לפעילויות התלמידים, אלא גם התלמידים עצמם. זאת, ברוח דברי אפלטון, כי "עבד הוא אדם אשר מוציא אל הפועל את כוונותיו של אחר".
הפסיכולוגיה של דיואי – דיואי התנגד מאוד לפסיכולוגיה של גירוי-תגובה שבה דגלו ביהביוריסטים, והראה באחד ממאמריו שהאדם לא רק מגיב לגירויים חיצוניים אלא בורר באופן פעיל תגובות המשתלבות עם כוונותיו ויעדיו. הוא הראה זאת גם על תופעת החיקוי אצל ילדים, והראה שילדים אינם מחקים כל מה שהם רואים אלא בוררים מתוך זה, ומכך הסיק שהחיקוי מקדם יעד נוכחי שלהם.
דיואי תיאר ארבעה אינטרסים של ילדים – לעשות דברים (לבנות), לגלות (לחקור), לבטא את עצמם באופן אמנותי, ולתקשר – שיש הטוענים שיכולים להחליף את מתכונת חלוקת הלימודים למקצועות בבתי הספר היסודיים כיום (אף שחלק מהתחומים, כמו מתמטיקה, הם אינקרמנטליים בהכרח).
בנוסף, פיתח דיואי מודל של חשיבה או פתרון בעיות. לדבריו, מחשבה מתחילה בתחושה מטרידה, ובחינה ראשונית של המצב מולידה השערה שדורשת בדיקה. כעת החושב מכין תכנית לבדיקת ההשערה, ושוקל חלופות להוצאתה לפועל. לאחר מכן הוא סוקר את התוצאות ומגבש את מסקנותיו, וכל העת בוחן את התהליך.
מעבר לעיסוק בתהליכי חשיבה, דיואי הציב את ההתנסות במקום מרכזי בחינוך. לפי דיואי יש לפחות שני מאפיינים חשובים להתנסות: האחד הוא הדגש על משמעות ועל רגש אצל האדם החווה. השני, התנסות היא חברתית ותרבותית. דיואי האמין שעל ההתנסות להיבנות על התנסות קודמת, וגם היום מקפידים שמורים יכירו את הניסיון הקודם של תלמידיהם ולהתחיל מהמקום שבו הם נמצאים, אך בה בעת לכוון את תלמידיהם לעבר יעד נשגב יותר מזה שאליו כבר הגיעו. מעבר לחשיבות ההמשכיות, נדרשת כאמור משמעות להתנסות, המושגת ע"י פעולת גומלין בין התלמידים למושא לימודם – דבר שהוא נקודת תורפה בחינוך המסורתי והישן.
הוא נתפס כמוביל "חינוך המעמיד את הילד במרכז", אך זה לא מדויק במיוחד. הוא מצד אחד תמך נחרצות בפעילות גומלין, ומצד שני ביקש לוודא השגת ההיבטים הפנימיים והחיצוניים של כל התנסות, ולא הסתפק רק בפעילויות להסבת עונג או שעשוע לילדים.
תורת הידיעה של דיואי – רבים עסקו בתורת הידיעה. סוקרטס טען כי טענת ידיעה כרוכה באמיתות של מה שנטען, קרי קבוצת הטענות שאנו מתיימרים לדעת היא תת-קבוצה של כל הטענות האמיתיות, ובפרט האמת קודמת מבחינת הזמן לחקירה והידיעה האנושית, אשר פשוט מגלות אמת קיימת ומוסיפות אותה למאגר הידיעה האנושית.
דיואי, לעומת זאת, קבע שהידיעה גדולה מן האמת. הוא טען שהידיעה היא אוסף המיומנויות והמידע שאנו משתמשים בו בעת החקירה, ושהתוצר הסופי של החקירה, לאחר בדיקת כל השערותינו, הוא משהו שדומה לאמת. ידע, היה בעיניו החומרים שמנחים את החקירה.
גישתו הייתה, כרגיל, מושא להתנגדויות, אך יש לזכור שהוא בא בגישה נטורליסטית וביקש להימנע מישויות שאינן ניתנות לתצפית, ובכלל זה האמת המוחלטת. כעת נשאלת השאלה, האם הידע יישאר על כנו גם אם חלקו יתברר כשגוי? התשובה היא שאין צורך לכנותו, כי פשוט נמחק אותו מהמאגרים שלנו והוא יפסיק לשמש אותנו לחקירת האמת. בכך יש משום שימוש בניסיון הקודם (וצמיחה) להגדלת ידיעותינו, ויש כאן חשיבות לחקירה מלאה של המסקנות על ידי הלומד, ללא קיצורי דרך בהתנסות עצמה.
חשוב לשים לב שיש מורים רבים שמתנגדים לאפשר לתלמידיהם להשתמש בכללים שגויים, מתוך חשש שזה יוביל אותם להתאמן ביישום טעויותיהם. הדבר נכון בפרט במיומנויות פיזיות (נגינת פסנתר או טניס, למשל).
דמוקרטיה וחינוך – דיואי העמיק גם בחקר הדמוקרטיה והחינוך כחלק מפילוסופיה חברתית. דיואי האמין שהשאיפה של בני האדם לתקשר היא שמביאה ליצירת ערכים משותפים (שהרי, בתפיסתו הנטורליסטית לא ייתכן שקיימים ערכים משותפים ראשוניים), וזו מביאה לעמדה שונה מאוד מהעמדות המסורתיות, שטענו לקיומה של תרבות אוניברסאלית. לעומת זאת, כאמור, דיואי טען שהערכים והידע המשותפים נוצרים מחקירה ויחסי גומלין חברתיים, ואנו בונים אותם ולא מתחילים בהם. על כן, מן הסתם, אין לדרוש מבתי הספר לשטוף את התלמידים בערכי התרבות והידע, אלא דווקא לעודד אותם לתקשר ולחקור כדי שהם יבנו בעצמם ערכים וידע.
גישת "השפה כמכלול" היא דוגמה טובה לשיטה פדגוגית בת זמננו המיישמת את האידיאל של דיואי – לא עוסקים בהוראת מקטעים כמו צליל, איות וכו', אלא מסייעים לילדים לממש את מטרותיהם בתקשורת ולהבין זה את זה ברגע הנתון. בדומה לכך, לדעת דיואי, כדי ללמוד על חיים דמוקרטיים יש צורך להתנסות בהם בפועל – בשיתוף פעולה, הערכה וכו'. ההשתתפות היא גם אמצעי להשגת חיים דמוקרטיים בוגרים, וגם מטרה כשלעצמה.
בעיני דיואי, הדמוקרטיה לא הייתה רק שיטת ממשל אלא דרך חיים שבה מתקבלות החלטות. לא מצב, אלא תהליך הנתון לשינוי ויצירה מחודשת. דמוקרטיה הוגדרה על ידו כזו ש"יש בה אינטרסים משותפים רבים העוברים בין חברי ההתאגדות באופן מודע, וכן שיש נקודות מגע מגוונות וחופשיות עם צורות התאגדות אחרות", כאשר בעיניו הכלל השני הוא המשמעותי יותר.
דיואי גם האמין, בניגוד לרוסו, שבין הפרט למדינה יש יחסים אידיאליים של תמיכה הדדית, ולא נדרשת התאמה של זה אל זה. כך הוא ראה גם את היחסים בין התלמיד לבית הספר, ולכן רצה לייצר מיני-חברה דמוקרטית בבית הספר, שבה ילמדו הילדים דרך עשייה כדי לקדם את צמיחתה של החברה כולה.
המקום של נושאי הלימוד – דיואי הגדיר כ"נושאי לימוד" את החומרים המשמשים לפתרון מצבים בעייתיים. הוא לא המליץ לזנוח את הנושאים המסורתיים בתכנית הלימודים (שנותרו עוד מתקופת אפלטון), אלא ביקש לטפל בהם כל עוד הם משמשים את התלמידים בפועל במחקרים, בתכנית הלימודים הנאספת ונבנית במהלך השנה. הוא ראה, בין היתר, בגיאוגרפיה ובהיסטוריה נושאי לימוד חשובים מתוך הבנת הפעילות האנושית והקשרים החברתיים ולא כמערכת עובדות לשינון.
גישתו של דיואי בדבר שיתוף תלמידים במסגרות דמוקרטיות וגם דחיית היעדים המוחלטים והשגת ודאות בפרקי זמן קצרים – אלו נתמכים גם היום בקרב מחנכים רבים. עם זאת, גם היום יש מחלוקת וערפל לגבי מושגיו הבסיסיים.
מאמרים:
הזהות המשתנה של החינוך הקיבוצי \ יחזקאל דר
האדם והטבע וטבעו של האדם: על השקפת הקיימות במשנתו של א"ד גורדון ויישומה בחינוך הרוחני \ ראובן גרבר
חדשנותו של יאנוש קורצ'אק: חינוכאי שהקדים במעשה את ההלכות החינוכיות בנות זמננו \ יובל דרור
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
