הארגונים המדיניים שהובילו להקמת מדינת ישראל נוצרו מתוך כוונות של התנועה הציונית. היא גייסה אנשים, כסף ותמיכה בינלאומית. כל הפעולות נועדו להקמת היישות הפוליטית ישראל. עם הקמת מדינת ישראל החל תהליך של התגבשות המדינה כשחקו המרכזי. ניתן לומר לגבי שנות ה-50 שהן מתאפיינות בסימביוזה בין מדינת, הסתדרות ומפא"י. קשה מאוד בשנים אלו להבחין בין מהי המדינה ומהי ההסתדרות ומהי מפא"י.
א. הבחנה בין המדינה לחברה האזרחית- כלומר, עם הקמת המדינה מתחיל תהליך בו ארגונים מדינתיים מנסים להבחין בינם לבין ארגוני החברה האזרחית. למשל ייצור אבחנה בין המדינה להתסדרות, לסוכנות, למפלגות פוליטות.
ב. העברת סמכויות לארגונים מדינתיים- המדינה לא רק יוצרת גבולות אלא גם מעבירה סמכויות בין ארגונים לא מדינתיים למדינתיים. למשל פקידות המדינה, פירוק המחתרות, הלאמת לשכות העבודה.
ג. חיזוק מונופול של המדינה על משאבים נדירים- דבר קריטי להבנת מדוע הארגונים המדינתיים הפכו לחזקים בחברה. המדינה מלאימה את המשאבים הנדירים- קרקע: העברת הקרקעות לרשות המדינה. אותם אדמות בור שהיו בשליטת המנדט עברו למדינה. האדמות שרכשה קק"ל לפני קום המדינה יעברו למדינה וינוהלו ע"י מנהל מקרקעי ישראל- זה ארגון מדינתי ששולט בקרקע או שהגיע מהבריטים או מקק"ל. זה יוצר בעיות: איך יכול להיות שזה ארגון מדינתי אבל בכ"ז חלק מהתושבים לא יכולים לקנות אדמה זו? ערבים לא יכולים לגור על קרקע של קק"ל. יש עוד סוג קרקע שהמדינה מעבירה אליה- קרקע של אוכלוסיית הנפקדים נוכחים. ב-1949 שעשו מפקד אוכלוסין ראשון, בדקו מי נמצא ביישובים, מי שנמצא קיבל באופן אוטו' אזרחות ונשמרו זכויותיו. מי שלא היה נמצא בזמן הספירה בביתו, ונאלץ לברוח למקום אחר בעקבות המלחמה הוא נוכח בשטח המדינה ונפקד מיישובו ועל כן הקרקעות שלו הועברו למדינה. פלס' שהם אזרחי המדינה הועברו ל"רשות הפיתוח" אליו העבירו בתים ואדמות של אוכ' ערבית. כך משתלטת המדינה על משאב הקרקע. כיום 95% מאדמות ישראל הם של המדינה.
משאב נוסף שהולאם הוא המים- כל המים הם של המדינה. גם אם אתה חי על קרקע פרטית שנרכשה בתקופה העותמנית, אתה לא יכול לחפור באר מבלי לקבל אישור של מועצת המים. מועצת המים היא ארגון מדינתי שמחליט מי יכול לחפור, כמה הוא יוציא ואיזה מחיר ייגבה. המדינה התחילה בפרויקטים סביב גיבוש נושא המים.
הלאמת מערכת החינוך– נאסר לפתוח מערכת חינוך פרטית.
החשוב ביותר– הכסף– המדינה הישראלית בשנות ה-50 משיגה מונופול על הכסף שזורם מבחוץ. כמו השילומים מגרמניה, כספי הסיוע האמריקאיים של העם היהודי. כמו כן, המידנה משתלטת על כל האשראי- אם חסכו לפנסיה וקופות גמל אז כל הקרנות חויבו להפקיד את הכסף במשרד האוצר שנתן בתמורה אגרות חוב נושאות ריבית ואז המדינה בעלת המשאבים יכלה לחלק משאבים. מי יקבל כסף? איזה סקטור? כמה כסף? וכו'. מדינה השולטת באשראי שולטת למעשה בכל הפעילות הכלכלית.
בשנים הראשונות קשה להבחין בין מדינה, מפא"י והסתדרות. ניתן לקרוא לזה סימביוזה במובן שנאשי מפא"י עמוד בראש ההסתדרו ובראש הארגונים המידנתיים. קשה היה להבחין. זה תהליך שלקח זמן אך נוצרו אבחנות. למרות שינויים דרסטיים באזור מפא"י הצליחה בעזרת הסימביוזה לשמור על עמדת הגמוניה בישראל.
ד. אמצעים נוספים להשגת הגמוניה
- כור היתוך– מדיניות שהופעלה כלפי המהגרים החדשים שהגיעו מ-48 ואילך. המדיניות נועדה להעביר את העולים תהליך של חברות מחדש. כלומר, הארגונים המדינתיים ציפו מהמהגרים החדשים לזנוח ולוותר על התרבות השונה ממנה הגיעו ואמץ תרבות וכללי משחק הנוצרו בתק' היישוב- דמות הצבר מהפק' הטרום מדיניתי. להשליט תרבות דומיננטית על העולים. זה נעשה בעזרת מע' חינוך פורמלית ובלתי פורמלית כמו תנועות נוער. במע' החינוך השפה העברית היתה מנגנון מרכזי שהפעילה המדינה על המהגרים. בשנות ה-50 לא היה לגיטימי לדבר באף שפה חוץ מעברית. עשו דה לגיטימציה של תרבויות ממקומות אחרים. שה כוון במיוחד כלפי אנשים שנולדו כאן או עלו צעירים. היות ויוצרים חברה חדשה יש לשכוח מתרבות ההורים הפרמיטיבית ויש לאמץ את התרבות שנוצרה.
- הצבא והסכסוך- הגיוס לשירות הצבאי התחיל כבר בתכיון באמצעות הגדנ"ע, שירות צבאי ומילואים. אחד התפקידים של השירות היה ליצור אומה ישראלית. היתה הגירה אדירה מארצות שונות ונשאלה השאלה איך להפוך את הערב רב לאומה אחת. יכלו לחשוב שהזמן יעשה את שלו, אך בחרו בפעולה של גיבוש אבק האדם לאדם חדש. בחרו בצבא כמנגנון גיבוש האומה הישראלית, של היהודים. כמובן שביצירת אומה חדשה חשוב שיהיו גבולות חברתיים מפנים ומחוץ. לערבים היה תפקיד חשוב בהגדרת הגב' של החברה בישראלץ אתה מגדיר זהות קולקטיבית ואישית ע"י יצרית גבולות בינך לבין האחר. הערבים שיחקו את תפקיד האחר אל מולם בנינו זהות קולקטיבית. היו תהליכים של דה ערביזציה- לא לדבר או לשמוע ערבית. השתמשו בכל דבר שיכול ליצור שוני בין יהודים לערבים ברמה יומיומית של לבוש אפילו.
- בינוי כלכלה מלמעלה- מאז שנות ה-50 מצליחה המדינה להשיג הגמוניה גם על ידי בינוי הכלכלה מלמעלה. בשנות ה-50 לאחר מלחה"ע השנייה מדינות רבות אימצו מדיניות קנסיאנית בתחום הכלכלה. סביב כלכלן חשוב- קיינס- היה כלכלן בריטי שהוטרד בשאלה מה תפקיד המדינה בכלכלה? זו שאלה שיש עליה מחלוקות מדעיות ואיד'. עד מלחה"ע השנייה המדיניות שננקטה במדינות רבות היתה ליברלית- בה העיקרון הוא מינימום התערבות של המדינה בכלכלה- לאפשר לשוק וליזמים לשלוט בכלכלה ורק לספק חוקים למשחק. לא להיות בעלי תאגידים למשל. המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 בו הבורסה התמוטטה והיתה אבטלה ואינפלציה ואי יציבות כלכלית. קיינס טען שפעילות כלכלית מאופיינת במחזוריות- יש פריחה ואז מיתון. הוא טען גם שלא יכול להיות אף פעם מצב של תעסוקה מלאה כי אם יש טכנולוגיה חדשה אז זה מקטין תעסוקה. מה תפקיד המדינה במצב הזה? 1. לפעול באמצעות מדיניות פיסקלית. 2. לפעול במדיניות מוניטרית. פיסקלית- תקציב. מוניטירית- מחיר הכסף. במיתון תפקיד הממשלה בתחום הפיסלקי זה להזרים כסף לכלכלה על ידי הקמת תשתיות, כבישית, טלפונים וכו'. במדיניות מוניטרית- נוריד ריבית וכך נוריד את מחיר הכסף. למשקיעים יהיה כדאי לקחת הלוואות ולהשקיע בכלכלה. זו תורה הגמונית במדע הכלכלה שאומצה ע"י מדינות רבות. זו היתה התיאוריה כלכלית המרכזית. ישראל אם כך, פעילות כלכלית מצויה בהקשר תיאורטי שאומר שהמדינה צריכה להיות מעורבת בכלכלה דרך מדיניות פיסקלית ומוניטרית. דבר נוסף, ישראל היא מדינה חדשה ובה ארגונים מדינתיים פעלו מלמעלה כדי להביא לתיעוש הכלכלה. בחברת היישוב המפלגות השונות הבינו דבר פשוט, אם אנחנו נחכה להגעת הון פרטי שיבוא לכאן וישקיע בבניה, לא יקרה דבר. אין כאן אטרקציות- לא משאבי טבע, לא מחצבים, כלכלה קטנה, הון אנושי ברמה נמוכה. אין אינטרס לתאגידים זרים להקים כאן דברים. לכן ההון החשוב הוא הציבורי- חלוקת משאבים מלמעלה. תפיסה שאין לסמוך על כוחות השוק כלל. ארגונים מדינתיים בנו את הכלכלה בישראל. זה נקרא שיטת ספיר (שר התעשייה ואח"כ שר האוצר)- באו יזמים וקיבלו סובסיבדיות מהמדינה ובלעדיות על מכירת מוצרים במדינה תמורת הבאת הרצון לנהל בלבד, אפילו לא כסף. כל מפעלי הטקסטיל נבנו כך- המדינה קבעה כמה סיבסוד יקבל המפעל, היכן יוקם וכו'. זה נעשה במדיניות פיסקלית- שנקרא תקציב פיתוח ובמדיניות מוניטרית- קבעו שערים שונים לדולר, שער לייצואנים, לייבואנים וכו'. ריביות שונות וכך יכלה המדינה לעודד פעילות כלכלית בתחומים בהם היא רצתה. כל בעלי ההון הגדולים שיש בישראל הם כולם תוצר של אנשים שקיבלו את ההון מהמדינה. העקרון היה של מדינה מפתחת כאשר שיקולים פוליטיים היו חלק מרכזי ממדיניות של בניית הכלכלה מלמעלה, כלומר המקורבים ותומכי מפא"י נהנים הרבה יותר ממשאבים מדינתיים מאשר מי שלא תומך בה. למשל האדמות של אוכ' פלס' עברו לקיבוצים ומושבים שמזוהים עם תנועת העבודה. דוגמא נוספת- השילומים הציבוריים: נעשה הסכם עם ממשלת גרמניה שמדינת ישראל בתור ייצוג העם היהודי תקבל סכום של 700 מיליון דולר (כסום עצום במונחים של אז). איך חילקו את הכסף? הוא הלך להקמת מפעלים ובעיקר מפעלים שמזוהים עם מפא"י. הלל גן מזכיר סולל בונה מראה את הזיקה בין הכלכלה לשיקולים פוליטיים.
רואים בשנות ה-50 שבתהליך הדרגתי הארגונים המדינתיים הולכים ותחזקים ע"י שליטה במשאבים. למרכזיות המדינה היו השלכות מרחיקות לכת בתחומים שונים: ריבוד- אי שיוויון. נסיון להבין את מבנה הדיבוד בישראל מראה שלא ניתן להבין אותו מבלי להבין את תפקיד המדינה. בין שנות ה-50 לאמצע שנות ה-80 ריבוד בישראל בוסס על מוצא, לאומיות ומעמד. בתחתית היו הפלס' אזרחי ישראל מעליהם היו המזרחים ובראש ההיררכיה היו אשכנזים. נוצרה חפיפה בין אתניות לאומית ומעמד. למדינה היה תפקיד משמעותי ביצירת המבנה: דחיקת הפלס' אזרחי ישראל למטה, אחריות על מיקום האשכנזים בראש- זה סביב מושג המעמד הבינוני יציר המידנה. המדינה יצרה מעמד בינוני שהוא תוצר של פעולות המדינה. היה צורך להקים בירוקרטיה מדינתית (צבא, ביהמ"ש וכו) ומהיכן גויס כח האדם? רוב כח האדם גויס מקרב אוכ' ותיקה שחיה כאן בתק' היישוב- כלומר אוכ' אשכנזים ברובה. מרגע שנוצר המנגנון המדינתי התחילו להיווצר למעמד אינטרסים עצמיים שלא בהכרח כוללים אינטרסים של מפלגות. למשל קביעות של עובדי מדינה- עבודה בשירות המדינה נחשבה לדבר טוב מאוד ומי שגויס הם לא עולים אלא אוכ' מסויימת שככל שהמדינה נכנסה ליותר תחומי פעילות אז המעמד קיבל כוח יותר ושמירה על עמדות אלו. שוליות המזרחים- מדיניות פיזור האוכ' למשל הביאה לשוליות המזרחים. עד 1952 המדיניות היתה דבר ראשון לאייש יישובים של אוכ' ערבים שגורשה ואחר כך כשהופסקה העלייה וחודשה ב-54 נקטו מדיניות של פיזור אוכ'- יש שטחים חדשים שנכבשו לאחר המלחמה ויש ליישב אותם כדי לשמור עליהם. המדינה נקטה מדיניות בה כל העולים החדשים הועברו מבלי לשאול אותם מהאונייה לכפר. אנשים נשארו מחוסר ברירה והיה אסור להם לעבור עד כדי כך שבן גוריון חשב להקים ממשל צבאי.
כבר בסוף שנות ה-50 הסימביוזה מתחילה להיחלש ונהיים גבולות ברורים יותר בין המדינה לבין מפא"י וההסתדרות. למשל חוק שירות המדינה- מינויים: זה אומר שמינוי פקיד מדינה יבוסס על כישורים ולא על גורמים אחרים. זה תחילה של תהליך איטי של דה פוליטיזציה של המדינה. התהליך לא קורה ביום אחד וזה גם תלוי באיזה דרג, דוור למשל יכול להיבחר על סמך כישורים בעוד שתפקיד בכיר ימונה על סמך קשרים. אבל בכ"ז מתחילה אבחנה בין הגופים השונים.
חזרה אל: החברה הישראלית – סיכומים
