תורת השדה – מטאפורה שבורדייה אימץ מהפיזיקה (שדות פיזיקליים, שדות של כוחות). הוא מדבר על שדות, כאשר השדה הוא מרחב קונפליקטואלי של אנשים המפעילים כוחות מנוגדים. בורדייה היה וובריאני – הגדיר יחסים בין בני אדם כיחסי כוח. כל מה שאינו יחסי כוח, אינו שייך לסוציולוגיה. יחסי כוח הם היכולת של מישהו לכופף אחר לרצונו (סוציולוגיה כוחנית מיסודה, בניגוד לדורקהיים, שדווקא רואה את הסוציולוגיה כמשיכה הדדית בין בני אדם).
בורדייה אף מרחיק לכת וטוען שכאשר הכוח בלתי נראה, הרי שפועל כוח סימבולי – הכוח שהנתון להשפעתו מפעיל על עצמו לטובת הזולת (נקרא גם אלימות סימבולית – בעלי הכוח אפילו לא צריכים לפקוד כדי שהוראותיהם ימולאו).
החברה המודרנית, עפ"י בורדייה, מאורגנת בשדות, כאשר כל שדה מתארגן מסביב לאינטרסים משותפים לשדה: כאשר ישנם עניינים משמעותיים דיים, אנשים יתארגנו כדי לקדמם. השדה הוא כל האנשים שהמכנה המשותף שלהם הוא אותו עניין. אין מדובר בתפקיד אחד, אלא במגוון תפקידים, אשר כולם קשורים לאותו עניין. השדה המושך ביותר הוא מוצרים כלכליים שיש בהם רווח. בורדייה טוען שאסור לחשוב שהאינטרס של כולם הוא אינטרס מטריאלי, כפי שטוענים המרקסיסטים.
אינטרסים אלו יוצרים פרקטיקות (=דפוסי התנהגות), ולכן שדות אלו הם תמיד שדות של ייצור. כדי לייצר, צריך משאבים. יש משאבים המצויים בשפע, ואז לא יילחמו עליהם, אולם על משאבים נדירים תהיה מלחמה, ואז יהיה צורך במשאבים כדי להשיג את אותם משאבים. כתוצאה מהקונפליקטים המתמידים, השדה עובר תהליך של סטרוקטורציה, הופך להיות מובנה יותר, ומתחלק לחלקים שונים, שביניהם יש היררכיה.
כשוובר מדבר על יחסים בין בני אדם, הוא מגדיר יחסים חברתיים ככאלו שבהם בני אדם לוקחים אחד את השני בחשבון. מאחורי הגדרה זו יש תפיסה של היחסים החברתיים כיחסי כוח. זאת בשונה לרוב הסוציולוגים, שרואים יחסי כוח כחלק מהיחסים בין בני אדם. וובר, בהיותו מאקרו-סוציולוג, נטה לראות את המערכת ככוללנית. ברמות המאקרו גם הרבה יותר נכון לדבר במונחים של כוח (יחסים בין ממשלות, בין ממשלות לנתינים).
בורדייה מדבר על הרמה המיידית יותר של החיים. הוא היה תיאורטיקן קונפליקטואלי קיצוני, וראה אפילו במערכות יחסים של אהבה את יחסי הכוח כמוסווים. הוא מדבר על התאהבות כנקודה היחידה בה הכלל מתהפך, והיחסים מפסיקים, לזמן מה, להיות יחסי כוח. כמו וובר, הוא מחפש מהם יחסי הכוח הכי יעילים שאנשים משתמשים בהם – יעילים במובן הכלכלי, הדורשים השקעה מועטה ומניבים פירות רבים.
לפי וובר, היחסים הפרימיטיביים ביותר הם של הפעלת כוח פיזי. אמצעי הכוח הזול ביותר הוא סמכות לגיטימית – כלומר סמכות שמבצעים את דבריה מבלי שיש צורך להפעיל כוח. השגת לגיטימיות לכוח יוצרת מצב של שליטה באמצעות פקודות – הרבה יותר יעיל מאשר הפעלת כוח פיזי.
בורדייה מעלה מצב מועיל עוד יותר – הכוח הכריזמטי, או הכוח הסימבולי (symbolic violence). האדם נסוג מראש מהתחרות עם הזולת מפני שהוא מגדיר את עצמו כנחות וחסר יכולת להתחרות. זהו ויתור מרצון, מעין שיתוף פעולה עם בעל הכוח. הפרט מניח שהוא אינו מסוגל לבצע פעולה כלשהי ופוסל את עצמו מראש. אנשים כאלה נמצאים תחת אלימות סימבולית – אפילו לא צריך לומר להם לעזוב, הם עוזבים לבד.
עבור בורדייה, כדי להבין את החברה בצורה הטובה ביותר, יש להבין אותה כעשויה משדות – שדה מתאגד מסביב לאינטרסים משותפים. אם מדובר בשדה הספרות, למשל, אנו מדברים לא רק על הסופרים, אלא גם על כל אלו שמעורבים בעשייה הספרותית, כולל הקוראים.
באופן פרדוקסלי, בכל שדה יש מאבקים למרות שכולם כביכול בעלי אותו האינטרס. הסיבה לכך היא, שכדי לטפח את העניין המשותף, זקוקים למשאבים. על המשאבים הנדירים יותר יש תחרות, כשהמשאבים אינם חומריים בהכרח. כתוצאה מהמאבקים הפנימיים, השדה לובש צורה ומתחיל להיבדל לעמדות מסויימות (שדה הספרות מתבדל ל-"ספרות יפה" המגדירה מהי ספרות טובה) ונוצרת היררכיה, היוצרת מצב שבו המשאבים אינם מתחלקים בצורה שווה. בורדייה קורא לכך "היררכיה של עמדות". כל אלו העוסקים בנושא, גם מגדירים מהו אותו דבר במיטבו. כך הדבר מגדיר באופן אוטומטי את מה שעושים בצורה אחרת ממה שמוגדר כמיטב כמשהו זול או גרוע. לכל עמדה בהיררכיה יש נטייה נרכשת, ואוסף הנטיות (דיספוזיציות) המאפיינות את האנשים המאכלסים את העמדות השונות נקרא "הביטוס" – הנטיות האלו נדמות כטבעיות למרות שהן נרכשות. היכולת להפיק פעולה מסויימת מידע נרכש, שאף מגדירה את האדם בשדה – אדם המבין איך כותבים ספר, איך מפיקים ספר וכו'. מכיוון שיש מיומנויות שונות, יש גם היררכיה ביניהן.
יכולת גנרטיבית – היכולת להפיק משהו. העובדה שלמישהו יש יכולת כזו אינה אומרת שיפיק את אותו דבר בכל מצב. השדה נשמר באמצעות הדרה – אם מישהו כתב ספר, בוחנים אותו לאורך זמן כדי לוודא שאכן מדובר בכשרון.
כל שדה הוא היררכי, והם גם נמצאים בהיררכיה בינם ובין עצמם. עפ"י בורדייה, השדה החשוב ביותר הוא השדה של כל השדות – שדה המעמדות. בפסגה נמצא המעמד השליט, שהוא הבורגנות הגבוהה. הוא ראה במדינה שדה אחד גדול המשרת את המעמד העליון, ובעצם קובע מה פירוש להיות נתין של המדינה. המעמד השליט בארץ הוא זה הקובע מה פירוש "להיות ישראלי".
ראו גם:
בורדייה \ שעתוק תרבותי ושעתוק חברתי
חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו
