תרבות פופולרית – סיכומים: פייר בורדייה על יצרני התרבות
פייר בורדייה הוא נציג של גישת התיוג. כבר לפי הכותרת ניתן להבין שבורדיה חותר להביט אל מאחורי הקלעים של הפעילות התרבותית. אנו רגילים לתפוס יוצרים כפעילים באופן ספונטני – מתוך דחפים פנימיים. בורדיה שואל מי יצר את היוצרים.
מושגים מרכזיים של בורדיה:
שדה ייצור תרבותי – מרחב של משמעות המתייחס להגדרות תרבותיות, למשל: גבוה, נמוך, פופולארי . למושג שדה ייצור יש קונוטציה כלכלית. בורדיה ממשיך כאן את מרקס שטוען שקיימים יחסי כוח כלכליים שמעצבים את השדה התרבותי.
הון תרבותי – הערך שניתן ע"י "מומחים" לפעילות תרבותית מסוימת שנעשית בשדה הייצור. ההון התרבותי נרכש ונצבר ע"י יחידים כחלק מתהליך הסוציאליזציה, מהווה חלק מהגדרות מעמדיות ולכן גם משיעתוק. ידיעת אנגלית, למשל, יכולה לייצג הון תרבותי.
שיעתוק – תהליך המחזק את הגבולות החברתיים-מעמדיים ומנציח את הבדלי הסטטוס הקיימים בחברה. אחד המחקרים המפורסמים של בורדייה, בספר שנקרא "השיעתוק" (la reproduction), דן במערכת החינוך הצרפתית, הציבורית והפרטית.
הביטוס (habitus) – נוהג שהפך לשגרה ונתפס כמובן מאליו בשדה ייצור תרבותי מסוים, כחלק ממאפייני ההשתייכות לקבוצת סטטוס מסוימת. לדוגמה – פורמט של מאמר מדעי.
השאלה המרכזית ששואל בורדיה:
צבירת הון תרבותי כחלק משיעתוק מייצגת את גישת הקונפליקט החברתי. היכולת להגדיל את ההון התרבותי באופן נורמטיבי, ע"פ בורדייה, מייצגת לעתים השגת מונופול על אלימות לגיטימית. מתוך תפיסה זו הוא שואל למי יש סמכות לקבוע את ערך החליפין? מי קובע את ההגדרות? מי מחליט מה גבוה או נמוך מבחינה תרבותית? מי יוצר את גבולות השדה התרבותי? כל אלה שאלות חופפות, כלומר, מי יוצר את היוצרים?
הטיעון המרכזי של בורדיה:
היכולת והכוח לקבוע את הערך התרבותי נמצא בידיהם של המומחים. המומחים מהווים מעמד חדש – אין להם אמצעי ייצור במובן המרקסיסטי-קפיטליסטי. מה שיש להם זה טענות לסמכות על ידע, כלומר הון תרבותי. כשמדברים על הון תרבותי ספציפי הכוונה היא שלהון יש ערך רק ביחס לשדה מסוים, כלומר, בתוך גבולות השדה הזה ושאיננו ניתן להמרה בהון מסוג אחר אלא בתנאים מסוימים. למשל, שיעורי רכיבה על סוסים. בתוך כל שדה למומחים יש את הסמכות לקטול או לרומם. הם אלה שמגדירים את גבולות השדה.
בתוך כל תחום מתפתח הביטוס – אופן מסוים שבו מגדירים את התוצרת בשדה במובן של הון תרבותי. למשל, נשים באנגליה מהמעמד העליון למדו לרכוב על סוסים בצורה מסוימת (מאוד לא שימושית) שהיה לה ערך מבחינת טקסי החיזור של המעמד הגבוה באנגליה. מי שלא רכש את האופן הזה, עמדתו הייתה נחותה. להון הזה, ששווה הרבה בתוך גבולות השדה, אין למעשה ערך מחוץ לו.
טיעונים נוספים:
- "די לחשוב על כישלונו של האופנאי פייר קרדן, שרצה להעביר משדה התרבות העילית הון שנצבר בשדה התפירה העילית. אחרון מבקרי האומנות ראה חובה לעצמו ליישר את עליונותו הסטרוקטוראלית מעצם היותו חבר בשדה לגיטימי יותר, באומרו שכל מה שקרדן עושה בשטח האומנות הלגיטימית הוא איום ונורא, ובכך, להעריך את ההון שלו לפי שער החליפין הגרוע ביותר". – יש כאן ביטוי לשמירת החומות של מבקרי האומנות שנעשית באמצעות ההביטוס – ניסה להעביר את סגנונו משדה אחד לאחר, והמבקרים קטלו אותו בנימוק שלא פעל במסגרת ההביטוס של השדה. לכן קבעו ליצירה שלו ערך חליפין נמוך.
- "סממן נוסף של השדה מתגלה כשאי אפשר עוד להבין יצירה ואת הערך שלה, מבלי להכיר את ההיסטוריה של שדה הייצור של היצירה – דבר המצדיק את קיומם של הדרשנים, הפרשנים, ההיסטוריונים, הסמיולוגים והפילולוגים." – בורדיה טוען שניתן לזהות שדה ייצור תרבותי כאשר נוצר פער בין הערך הניתן ליצירה על ידי המומחים, לבין התחושה שהוא מעלה בקרב אדם שלא מחזיק בהון התרבותי הקיים בשדה. דוגמה לכך היא המשתנה של דושאן שמוגדרת כיצירת אומנות, אבל רבאק זאת משתנה!
- כוחם הלגיטימי של המומחים עולה בשיטתיות – יותר ויותר שדות תרבותיים נשלטים ע"י מומחים והיכולת לקבוע הגדרות תרבותיות מתווכות ונשלטות על ידם, בצורה שיטתית.
כשיש אי-ודאות (ראו מקרה האמנות המודרנית; אבל גם את כל מקרי "האדם מחפש משמעות" באופן כללי) אנו זקוקים למומחים. המומחים מנכסים את אי-הוודאות (ז'רגון, ערפול, משחקי מלים). המבקר/המומחה הופכים ל"מעמד חדש" שאינו מייצר משהו מוחשי אלא ידע. ידע=כוח. המבקר/המומחה "יוצר את היוצרים".
תפקיד הסוציולוג (לפי בורדייה) הוא לחשוף את יחסי הידע/כוח, כלומר את התיוג, שמאחורי שמירת החומות.
האם גישתו של בורדייה היא גישת תיוג או שמירת חומות?
תיוג. הוא טוען שהמומחים רואים את עצמם כשומרי חומות, או לפחות מגישה זו הם שואבים את הלגיטימציה שלהם, אך הם ללא ספק מתייגים.
ראה סיכום קורס מלא: תרבות פופלרית – סיכומים
