במאמר זה בורדייה דן בשאלה האם אפשר ללמד את העל פה??-
בורדייה טוען כי היכולת לדבר בעל פה היא מיומנות שאפשר לעשות בה שימוש למטרות שונות. אנו לומדים שפה תוך כדי הידיעה כי השימוש בה ישתלם לנו במצבים מסוימים. השפה המשמשת במצב מסוים, תלויה בכשירות הדובר אך גם בשוק הלשוני- השוק שבו עובר שיחו של הדובר.
בורדייה מדמה את המצב הלשוני ל"שוק שבו הדובר משווק את מוצריו והתוצר שהוא מייצר עבור אותו שוק, תלוי ביכולתו לחזות מראש את המחירים שיקבלו מוצריו" ברגע ששני דוברים משוחחים בניהם, היחס האובייקטיבי בניהם עומד למבחן. הכשירות הלשונית של כל אחד מהם (שליטה מושלמת או פחות בשפה הלגיטימית) , כשירותם החברתית, זכות הדיבור שלהם -אשר תלויה אובייקטיבית בגילם, דתם, מינם, דתם , מעמדם הכלכלי ומעמדם החברתי, כל זה זהו מידע שניתן לדעת מראש או לחזות אותו על ידי סימנים כגון: הנימוסיות של הדובר, ענידת אות כבוד וכדומה) היחס האובייקטיבי הנ"ל הוא המעניק לשוק את מבנהו ומגדיר את היווצרות המחירים בו.
כאמור המצב הלשוני הוא שוק בו מוחלפים דברים (הדברים המוחלפים בו הינם מילים) לפי הוא נותן כדוגמא לניתוח אידיאלי את השוק החינוכי בו ידועים לדוברים בו הרווחים והעונשים המקובלים בו. המחיר בשוק זה הוא הציון, אך גם מחיר חומרי (אם לא תקבל ציון סופי טוב בסופו של דבר תעבוד בעבודה בה תרוויח פחות כסף). דרך המילים המהווים חלק מיחסי התקשורת נבחן ערכו של הדובר – האם דיבר יפה או בצורה עילגת? האם הוא מבריק או לא? האם כדאי להינשא לו או לא?.
מסוגלותם של הדוברים בשוק החינוכי לחזות את הגמול או העונש אותם יקבלו בשל שימוש בשפה כזו או אחרת, מובילה לצנזורה עצמית רבת עוצמה בהתחשב בכשירות הלשונית העומדת לרשותם. במידה והם אינם כשירים מספיק בסוג השפה בה הם צריכים לשלוט על מנת לזכות בגמול, האינטרס שלהם יהיה לשתוק.
התקשורת במצב של סמכות פדגוגית מניחה בקיומם של משדרים לגיטימיים – אדם המכיר בחוקי המערכת ובשל כך יכול לקחת חלק בה (לדוג' מורה השייך למערכת החינוכית ומתפקד כנציגה). קולטים לגיטימיים- נמענים (תלמידים) אותם רואה המורה (המשדר) כראויים כלומר למורה הלוא הוא המשדר יש את היכולת לנפות את אלה שאינם צריכים לקחת חלק בשוק זה. ישנו צורך גם בהכרת התלמידים במורה כמורה ובהומוגניות של התלמידים מבחינה לשונית (ידיעת כולם את הלשון והכרתם בלשון).
בורדייה מדבר על 2 סוגי שפות:
שפת החשיבות-תפקידה לומר עד כמה מה שנאמר חשוב. ככל שנמצאים במצב נעלה יותר ככה מדברים בה יותר.
והשפה הלגיטימית- שפה המוכרת כלגיטימית מתוך הסכמה שבשתיקה. כלומר, השפה השלטת בשדה הספציפי אך לא מוכרת ככזו (למשל בשדה החינוכי תלמיד יודע שעליו לדבר אל המרצה כך וכך אך אין חוק לגבי זה).
לסיכום:
p בורדייה עסק הרבה במערכת ההוראה בעיקר במערכת החינוך חובה, איך מה שהמורה אומר נראה לנו נכון, ואיך המורה כופה את הדעות שלו על התלמידים.
p מדבר הרבה על הכפייה של הדיבור, מונופול הדיבור (והכפופים לו)
p נטילת רשות הדיבור במצב של סמכות היא אלימות. כל מה שקשור ליחסי כוח ולדיבור בתוך יחסי הכוח הוא אלימות.
p הגדרת שפה כלגיטימית, שהיא השפה הראויה והנכונה.
"שפה לגיטימית היא… שפה שעומדת בקריטריונים הרגילים של הדקדוקיות, שפה שאומרת בהתמדה, בנוסף למה שהיא אומרת, שהיא מיטיבה לומר זאת. בתוך כך היא גורמת לכך שיאמינו שמה שאמרה נכון. זו אחת הדרכים היסודיות לכפות את השקר במקום האמת. …'הוא אמר זאת היטב, על כן יש סיכוי רב שזה נכון'" (עמ' 105).
כלומר, זוהי שפה שלכאורה מה שהיא אומרת הוא נכון, שכל מה שהיא לא יוצרת הוא לא לגיטימי. ברגע שאנשים יוצרים תחושה של דיבור נכון וראוי, הם נותנים לך תחושה שהם דיברו אמת. האופן שבו הם מדברים גורם לחשוב אם הדברים שהוא אומר הם אמת או שקר.
p דיבור כתוב אל מול דיבור על-פה: יש משהו מאוד אנין, מלומד בכתיבה אל מול גס ועממי בדיבור בע"פ.
על פי בורדייה: השפה איננה רק כלי להעברת מידע אלא היא משמשת ליצירה ולשימור מבנים חברתיים שהופנמו.
למעשה נוצרת כאן: אידיאולוגיה לשונית: "אידיאולוגיה לשונית היא תחום המפנה את נקודת המבט המחקרית לצורות שבהן אופנויות של תקשורת ומדיה טעונות מבחינה אידיאולוגית, וכיצד בצורה גלויה או סמויה מהוות כשלעצמן מערכים אידיאולוגיים וביטויים פוליטיים … אידיאולוגיה לשונית חושפת את העובדה כי השפה עצמה טעונה במטען מוסרי, חברתי, ופוליטי, המבטא תפיסות שיש לאנשים ולמוסדות על השפה (נוי 2008)"
