חלק א – התעיות המיניות
בחלק זה דן פרויד בתעיות (=סטיות) שמאפיינות את בני האדם ומה ניתן להסיק מהן לגבי הדחף המיני. את הדחף המיני (המקביל לדוג' לרעב כאשר מדובר באוכל), מכנה פרויד בשם "ליבידו". הוא מסביר תחילה שהדעה הרווחת בנוגע למקומו בחיינו, ולהשפעותיו של דחף זה – שגויה למדי. הסיבות לכך הן בעצם מה שהמאמר ידון בו.
פרויד מבדיל ומגדיר 2 מושגים חשובים:
- אובייקט מיני – מי שאליו מופנה הדחף.
- מטרה מינית – הפעולה שהדחף מכוון אליה.
סטיות מבחינת האובייקט המיני:
- אינוורסיה (הומוסקסואליות):
פרויד מציין שהתופעה מגוונת בהיבטים שונים, ביניהם:
האובייקט המיני– ישנם כאלה שהם אינוורטים באופן מוחלט, כלומר חושקים אך ורק בבני מינם. ישנם אינוורטים דו-מיניים, וישנם "אינוורטים לעת מצוא" – אנשים שבהעדר גישה אל האובייקט המיני הנורמלי עלולים למצוא את בני מינם כאובייקט מיני ולהגיע איתו לידי סיפוק.
זמן גילוי האינוורסיה – יכול להיות בראשית הזיכרון, לפני\במהלך\אחרי גיל ההתבגרות, ולפעמים אף יש תנודתיות בעקבות אירועי חיים (כמו לדוג' ניסיון מביך עם האובייקט המיני הנורמלי).
טבעה של תפיסת האינוורסיה:
בהתחלה היא נתפסה כמו מחלות נפש, כניוון עצבי. מאוחר יותר נתווסף לאפיון התופעה הפן המולד. פרויד טוען שאין בתופעה זו היבטים של ניוון, שהרי כל הממצאים מראים שאין פגיעה בכושר התפקוד וביכולת הקיום. אך גם ההתייחסות לפן המולד של התופעה היא מסובכת, מכיוון שהנחה זו יכולה להתיישב רק עם אינוורסיה מוחלטת, ולא עם דו-מיניות או אינוורסיה לעת מצוא.
פרויד מציע גישה אחרת אשר רואה את האינוורסיה כתכונה נרכשת של הדחף המיני. (בין הסיבות לכך – מקרים אשר בהם השפעת הסיטואציה על התגבשות הזהות המינית היא ברורה, וטענה (כנראה לא נכונה) שאפשר לסלק את האינוורסיה באמצעות סוגסטיה היפנוטית). מה שאפשר להסיק מגישה זו, הוא שהאינוורסיה אינה אלא אחד מגילומיו של הדחף המיני, אשר מעוצב על ידי נסיבות החיים. פרויד מסכם בכך שהוא לא פוסל את האפשרות שלאינוורסיה ישנו פן מולד, אך מכיוון שיש להטיל ספק בהנחה שלכל אדם ישנו דחף מיני מולד אל אובייקט מסויים – כנראה שלסביבה גם יש השפעה על גיבוש הדחף.
סיוע באמצעות הדו-מיניות – בחלק זה פרויד מתייחס למקרים של דו מיניות פיזיולוגית (תסמונת טרנר וכו'). מבחינה פיזיולוגית, פרויד מתייחס לעובדה שבכל אדם יש אלמנטים מולדים דו-מיניים, ובמהלך ההתפתחות מתגבשת מערכת המין לצד אחד. פרויד מציין את האפשרות שגם הפן הנפשי פועל בצורה כזו – בעל אלמנטים נשיים וגבריים, כאשר בד"כ אחד מהם נהיה דומיננטי ומתגבש על חשבון השני, אך הוא מציין כי יש להבדיל בין דו-מיניות פיזיולוגית לדו-מיניות נפשית, ולו רק בגלל שעל פי רוב הם לא מופיעים יחד (הדבר תקף פחות לגבי בנות, אשר אצלן כן נצפו אחוזים גבוהים יותר של דו-מיניות נפשית ופיזיולוגית יחדיו). מה שלוקח פרויד כמסקנה מהעיסוק בדו-מיניים הוא:
- גם במקרים של אינוורסיה יש לקחת בחשבון נטייה דו מינית אפשרית (למרות שעדיין אין ידוע על המבנה הנפשי של דו-מיניות שכזו)
- אינוורסיה היא הפרעה שמקורה בהתפתחות הדחף המיני. (דגש על התהליך ההתפתחותי).
האובייקט המיני של האינוורטים:לאור ההבחנה הקודמת של פרויד, הוא מציין שיש להפריד בין האופי המיני של האובייקט ובין האופי המיני של הסובייקט: יכול להיות שמדובר בזכר בעל "מוח נשי" (החושב ומתנהג כאשה) ואשר הדחף שלו מכוון כלפי סובייקט גברי, ויכול להיות ההפך – זכר ככל הזכרים, אשר הדחף שלו מכוון כלפי סובייקט בעל תכונות נשיות (כדוגמה הוא מביא את יוון העתיקה – בה הנערים הצעירים והתמימים היוו אובייקט מיני לגברים החסונים והגבריים ביותר). כאשר מדובר בנשים – פרויד טוען שברוב המקרים האינוורסיה מתבטאת באשה בעלת מאפיינים נפשיים וגופניים גבריים, הדורשת את מאפיינים נשיים מהאובייקט המיני שלה.
לסיכום- פרויד אומר שגם אם איננו מסוגלים להסביר בצורה מספקת את אופן היווצרות האינוורסיה, המסקנה החשובה היא שאנחנו מייחסים חשיבות גדולה מדי לצימוד בין הדחף המיני לבין האובייקט המיני. "נסיון עם מקרים לא-נורמליים מלמדנו שקיים כאן מעין ריתוך בין הדחף המיני והאובייקט המיני; ריתוך אשר אנו עלולים להתעלם ממנו לאור אחידות הצורה של המבנה הנורמלי, אשר בו כמדומה מביא עמו הדחף את האובייקט. לפיכך ראוי שנרופף במחשבותינו את הקשר שבין הדחף לאובייקט. הדחף המיני הוא ככל הנראה בלתי תלוי בראשיתו באובייקט שלו, ובלי ספק אינו חב את היווצרותו לקסמיו של זה."
- חסרי בשלות מינית ובעלי-חיים כאובייקטים מיניים:
פרויד מתייחס למקרים בהם אנשים הופכים ילדים ובע"ח לאובייקטים מיניים. תחילה, הוא מבהיר שיש כאן הבדל מהותי מאינוורסיה, מכיוון שבמקרים הללו, מדובר לרוב באנשים שמנמיכים את האובייקט המיני שלהם, כלומר- האובייקט המיני הרגיל שלהם דומה לאובייקט המיני של בני אדם נורמליים, אך בגלל נסיבות שונות (לדוג' – בידוד במקרה של חקלאי נידח, בילוי זמן רב מדי עם ילדים במקרה של מטפלים ומורים) – האנשים הללו בוחרים באובייקט מיני לא נורמלי. פרויד טוען שמקרים אלה מראים לנו את יכולת הגמישות והגיוון של הדחף המיני.
למרות שנהוג לראות במקרים אלה קשר ברור להפרעות נפשיות, פרויד טוען שהקשר אינו כל כך ברור. אמנם הוא מעיד על כך שרוב האנשים שנחשבים בלתי-נורמליים (מבחינה חברתית או אתית) יהיו בלתי-נורמליים גם בחיי המין, אך ההפך אינו נכון – רבים מאלה שהם לא-נורמליים בחיי המין שלהם, הם נורמליים לחלוטין בשאר הבחינות. המסקנה הנובעת מכך היא ש"סוגו וערכו של האובייקט המיני אינם ממלאים תפקיד חשוב. לפיכך, משהו אחר הוא הגורם המהותי והקבוע בדחף המיני."
סטיות מבחינת המטרה המינית:
המטרה המינית הקלאסית היא האקט המיני ("איחוד איברי המין באקט הידוע כהזדווגות"), פעולה אשר מרפה את המתח המיני ומביאה לדעיכת הדחף באופן זמני. עם זאת – גם במקרים נורמליים לחלוטין, אנו נתקלים בתופעות אשר לא קשורות לאקט המיני גרידא (נשיקות, מבטים, מישושים), ועדיין נחשבות בעינינו כחלק מהתהליך המיני. בעזרת תופעות אלה נוכל אולי להתקדם בהבנתו את הסטיות המיניות. פרויד מחלק את התופעות ל-2: הרחבות אנטומיות אל מעבר לאיברי הגוף המיועדים לאיחוד המיני (רק בחלק זה ישנה הרחבה בחומר הקריאה), והשתהויות בפעילויות המקדימות בדרך אל האובייקט המיני.
הרחבות אנטומיות:
- הערכת יתר של האובייקט המיני: כאמור, ההערכה אל האובייקט המיני לא מתמצה רק באיברי המין שלו. ישנה "הערכת יתר" הגולשת מהבחינה הפיזית אל אזורים רבים אחרים בגוף, ומהבחינה הנפשית – מסנוורת את המערך הלוגי, גורמת לצייתנות עיוורת ועוד (ע"ע התאהבות).
- "השימוש המיני בקרום הרירי של השפתיים והפה" (ע"ע נשיקה): פרויד ממחיש את ההבדל הדק שבין מה שנתפס בעינינו כנורמלי ומה שנתפס כסטייה (לפחות בתקופתו..) – בהבדל בין מגע בין שפתיים לשפתיים, ובין השפתיים לאברי המין. הוא טוען שלמרות שמנהג זה (השני) היה נהוג מאז ראשית ימיה של האנושות – הוא עדיין נחשב כסטייה. הוא מוסיף שמי שרואה בו כסטייה נכנע לרגש הגועל. הגועל הוא רגש שבכוחו להביא להצטמצמות המטרה המינית, אך מה שמעניין הוא שהדחף המיני, במלוא עוצמתו, נהנה להתגבר על רגש זה.
- שימוש מיני בפי הטבעת: במקרה זה ברור כי הגועל הוא זה שמגדיר את המטרה המינית כפרוורטית. עם זאת פרויד טוען שהפרוורסיה במקרה זה, אינה רק נתפסת מכיוון שרגש הגועל חזק (המחשבה על כך שמאיבר זה יוצאת הצואה), אלא גם מכיוון שאקט זה לא מוגבל ליחסים בין גברים בלבד (ואף אינו מאפיין רגשות של האינוורטים, אשר מעדיפים על פי רוב אוננות הדדית), והוא פשוט מאפיין כמיהה למטרה מינית החורגת מהנורמה.
- משמעות איברי גוף אחרים: כאמור, ישנה הרחבה של המטרה המינית אל מעבר לאיברי המין. מה שניתן ללמוד על הדחף המיני ממקרים אלה, הוא כוונתו של הדחף להשתלט על האובייקט המיני מכל הכיוונים. כמו כן ישנם איברים (בעיקר השפתיים ופי הטבעת) שמבחינת התדירות שהם עולים בהקשרים מיניים, ומבחינת הקשר שלהם אל הדחף המיני – ישנה אולי הצדקה להתייחס אליהם כאל איברי מין לכל דבר.
- תחליף בלתי מתאים לאובייקט המיני – פטישיזם: במקרים אלה מוחלף האובייקט המיני הנורמלי באובייקט שונה הקשור באובייקט המיני הנורמלי, אך אינו מתאים כלל לשמש כמטרה מינית נורמלית. (בד"כ איבר גוף – כף רגל, שיער, ויכול להיות גם חפץ – נעליים, לבנים וכו'). הסיבה המייחדת מקרים אלה ממקרים של נורמה או פרוורסיה אחרת, היא הדרישה לתנאי פטישיסטי באובייקט המיני לשם השגת המטרה המינית. בד"כ אפשר לצפות במקרים אלה בהפחתה של התשוקה אל מטרה מינית נורמלית, והקשר אל הנורמלי מסופק על ידי הערכת יתר של האובייקט המיני, אשר מורחבת באורח בלתי נמנע על ידי כל מה שנמצא עמו בקשר אסוציאטיבי. אם התשוקה אל הפטיש מתקבעת ותופסת את מקומה של המטרה המינית, ואם הפטיש תופס מקום של אובייקט מיני – אז נחשב המקרה כפתולוגי. תצפיות מראות עדות להשפעה של אירועים בעלי אופי מיני בילדות על בחירת הפטיש. מה שמביא להחלפת האובייקט המיני בפטיש בד"כ אינו מודע לאדם, בין אם מדובר בחוויית ילדות, ובין אם בקשר מחשבה סמלי (למשל: פרווה-שיער ערווה).
