מתן הצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס היוותה את יריית הפתיחה לתהליך שיבת ציון וחזרתם של הגולים היהודים מבבל לארץ ישראל. בראש גלי העלייה הראשונים מבלל עמדו זרובבל בן שאלתיאל ויושע בן צדוק, אחד מזרע בית דוד ואילו השני מזרע כהונה, עובדה שתהיה משמעותית במאבק על אופיה של שיבת ציון.
גלות בבל ארכה כ-70 שנה שבסופם הורשו היהודים לחזור לירושלים ולעסוק בבניית בית המקדש. למרות ההתרגשות שעוררה הצהרת כורש גלי העלייה הראשונים מבבל היו יחסית מצומצמים במספרם ועמדו על כ-50,000 עולים. מרבית העולים בגלי העלייה הראשונים היו מהמעמדות הגבוהים או בעלי רכוש בארץ ישראל. היהודים שנותרו מאחורי סייעו לשבי ציון מבחינה כלכלית.
המניעים לעלייה של שבי ציון
ראה סיכום מורחב אודות העולים בשיבת ציון
המניע העיקרי לעלייה של שבי ציון היה המניע הדתי-אמוני והרצון לחדש את בית המקדש בירושלים והגעגוע אליה ("על נהרות בבל ישבנו, שם בכינו בזכרנו את ציון"). מניע אחר היה השאיפה הפוליטית לחדש את השליטה היהודית הארץ ישראל (גם אם כאוטונומיה תחת השלטון הבבלי).
מנהיגי העולים מבבל
ראה סיכום מורחב אודות מנהיגי העולים מבבל
מנהיגי העולים מבבל ייצגו שתי שושלות של כוח בעם היהודי – שושלת המלכות מזרע בית דוד ושושלת הכהונה. שושלת המלכות של מנהיגי העולים ייצגה את הצד הפוליטי-שלטוני של האליטה היהודית ואילו שושלת הכהונה ייצגה את הצד האמוני-דתי. שיבת ציון וסיומה של גלות בבל הביאה למתח בין שני ענפי ההנהגה האלו כאשר זרובבל בן שאלתיאל מזרע בית דוד שואף להקים ממלכה יהודית עצמאית ואילו יושע בן צדוק הכוהן שואף רק בחידוש בית המקדש והחיים הדתיים של היהודים בארץ ישראל. בניית בית המקדש הובילה בסופו של דבר להתחזקות של צאצאי הכהונה הגדולה ודעיכת נוכחתם הפוליטית של צאצאי דוד, מה שהותיר את העם היהודי בארץ ישראל עם הנהגה דתית בלבד.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / יהודה בתקופה הפרסית / גלות בבל, הצהרת כורש ושיבת ציון
