בניין המזבח והנחת היסוד לבניין המקדש
הגולים הגיעו לירושלים בחודש השביעי הוא חודש תשרי. הם ציינו את החג הראשון על ידי בניית מזבח, היינו, שבי ציון הזדרזו לעבוד את אלוהיהם בהר קודשו עוד לפני שהם החלו בבניין בית המקדש השני.
על פי הכתוב:
ויקום ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו את מזבח אלוהי ישראל להעלות עליו עולות, ככתוב בתורת משה איש האלוהים..". (עזרא ג': ב').
בשנה השנייה לבואם לירושלים, בחודש אייר (537 לפה"ס), שבי ציון בהנהגת זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק, ובהשתתפותו של ששבצר, "הנשיא ליהודה", הניחו את היסוד לבניין בית המקדש. הם הסמיכו את הלויים מבני 20 שנה ומעלה לגייס חוצבים, בנאים, חרשים ופועלים. הם הביאו ארזים מן הלבנון אל נמל "יפוא", חצבו אבנים מסלעי ירושלים, והביאו חרשי עץ ואבן, מן הצורים ומן הצידונים. כאשר הסתיימה הנחת היסוד, רבים מן הכוהנים והלויים וראשי בתי האבות הזקנים פרצו בבכי. הם זכרו עוד את הבית הראשון. אך לעומתם הריעו רבים בקול שמחה.
אך כבר בשלבים הראשונים של עבודות השיקום ובניית בית המקדש השני נתגלעו סכסוכים חמורים בין שבי ציון ובין "עם הארץ". בספר עזרא הם מכונים "צרי יהודה ובנימין". אלה היו הכינויים לשומרונים אשר ראו את עצמם כיורשיהם של עשרת השבטים שהוגלו. הם ביקשו לקחת חלק בעבודת בניין בית המקדש. הם טענו:
"נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלוהיכם ולו אנחנו זובחים מימי אסרחדון מלך אשור המעלה אותנופה".
זרובבל דחה את בקשתם במילים:
"לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו, כי אנחנו יחד נבנה לה' אלוהי ישראל כאשר ציוונו המלך כורש מלך פרס..".
דחייתם של אלה נבעה מן הסיבות הבאות:
- שבי ציון היו דבקים בהכרה שאין לשתף בעבודת המקדש אנשים שלא נראו להם כצאצאי בני יהודה או בני ישראל.
- עולם המושגים הדתיים והרוחניים של השבים, שנתגבש בבבל תוך הדגשת הייחוד המונותיאיסטי החמור, היה רחוק מעולמם הדתי של השומרונים שבחלקו היה עבודת אלילים.
- בסירובם של שבי ציון לשתף את השומרונים, הם התבססו על הטענה כי רק להם בלבד התיר כורש לבנות את בית המקדש ולא לאחרים. מכאן התפתח קרע שהביא, כעבור מאתיים שנה, להרחקת השומרונים מבחינה דתית מישראל, והפיכתם ליחידה דתית-לאומית נפרדת.
- שבי ציון דחו את השומרונים, היות והם היו מיעוט. הם פחדו לאובדן שליטתם על ירושלים ויהודה, וטשטוש זהותם הדתית-לאומית. כל זאת נוכח העובדה, שהשומרונים היו רוב.
בנסיבות הללו, נתגלע קרע בלתי נמנע . (1) השומרונים מתוך רגשות נקם שלחו כתב שטנה למלך הפרסי כנבוזי, בו הואשמו שבי ציון בבניין חומות ירושלים. (2) המושלים הפרסיים, ובעיקר זה שישב בשומרון, השתמשו בסכסוך כעילה לביטול הזכויות שניתנו לשבי ציון על ידי כורש. פחת שומרון לא היה מעוניין בשיקומה של ירושלים ועלייתה כמרכז דתי אדמיניסטרטיבי מתחרה לעיר מושבו. (3) יתכן גם כי שבי ציון, לאחר שעלו לירושלים ולאחר שהניחו את היסוד לבניין המקדש, נקלעו לרפיון ואדישות, וכך לא עמד להם הכוח להשלמת המלאכה. מן הסיבות הללו, הופסקו עבודות שיקום בית המקדש עד לשנתו הראשונה של דריוש ה-1.
בניין בית המקדש
בתקופת שלטונו של דריוש נתמנה זרובבל בן שאלתיאל כפחה על יהודה. היה זה בעת שהמלך הפרסי היה חייב להתמודד בפני שורה של מרידות בעילם ומדי, בפרס ובבל, בארמניה ובהורקאניה ואף במצרים. כך בא הקץ ל"יום הקטנות" של סוף מלכות כורש, ובמקום זאת בא "יום גדלות". הנבואה קמה לתחייה, הנביא חגי פונה "בשנת שתיים למלכות דריוש, בחודש השישי, ביום אחד לחודש", (א' אלול – 29.8.520 לפה"ס) , אל זרובבל וישוע במילים:
"העת לכם אתם לשבת בבתיכםספונים והבית הזה חרב?", היינו, הוא גוער בהם על שאינם מנצלים את המהומות בפרס, על מנת לשוב ולבנות את בית המקדש, שבנייתו הופסקה בגין מכתבי השטנה. ואכן, פנייתו נשאה תוצאות. היא עוררה את השאיפה לחידוש בית המקדש, ואת התקווה לחידוש המלוכה של שושלת בית דוד. בכ"ד בחודש אלול שנת 520 התחיל בניין המקדש, וביום האחרון של סוכות הגיע הבניין למצב, שאפשר היה להכיר את צורתו הכללית. העבודות התנהלו לאיטם, ולא חסרו בהן תקלות.
תתני, הפחה של עבר הירדן, שנתמנה למשרתו באותם ימים, בא לבדוק את זכותם החוקית של שבי ציון לבנות את בית המקדש. נוסח הצהרת כורש נמסר בעל פה, והנוסח שבכתב לא היה בידי העולים, ועל כן לא ניתן היה להוכיח את אמיתות טענתם שהם פועלים על פי ההרשאה של כורש. בביקורת שנערכה בארכיון של מלכי פרס באחמתא בירת מדי, נתגלתה התעודה המקורית וניתנה הוראה לסיים את בניין הבית ולספק את ההוצאות מאוצר פחות עבר הנהר. זוהי ה"דיכרונה" (=רשימה לזיכרון) שבה באו פרטי הרישיון: פירוט מדויק של גובהו ורוחבו של המקדש ושל גודל נדבכי האבן ונדבכי העץ שלו. דריוש ציוה למלא בזריזות כל מה שכתוב ב"דיכרונה",יתר על כן, הוא הקציב בהמות ושאר חומרים הנחוצים לקרבנות, כגון יין, שמן ומלח שיינתנו לכהנים מדי יום ביומו לפי דרישתם, ובניין הבית הושלם בשלישי לאדר, שנת שש למלכות דריוש (12.3.515). כך נתקיימו דברי הנביא, שידי זרובבל יסדו את הבית הזה, וידיו ביצעו אותו.
לסיכום,שבי ציון חוללו תפנית היסטורית בעם היהודי, הם חיברו מחדש את החוט המקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל. בהקמת המקדש, הם החזירו לירושלים את עמדתה המרכזית עבור שאר היהודים, המתגוררים מחוץ לארץ ישראל.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / יהודה בתקופה הפרסית / בניית בית המקדש
