מאמרו של אדורנו "עיון מחודש בחרושת התרבות" דן ב"חרושת התרבות" (או "תעשיית התרבות") ושימושיה בתקשורת. תכני התקשורת הם מוצרים אשר מותאמים לצריכה המונית ולאופי הצריכה, תוך שזירתם בסדר בתוך המערכת התקשורתית. הכוונה שהתכנים מובאים במכוון בסדר מסוים ובזמן מסוים, כדי להיות מתואמים לציבור. התקשורת משלבת אומנות גבוהה ואומנות נמוכה ומטשטשת את הגבולות בין השתים. ההמונים מוצגים כמושא לחישוב. הצרכן, או יותר נכון הנמען, בטוח שהתקשורת מתואמת בשבילו כדי לבדרו ולספק אותו, בעוד שהאמת שמתחת לפני השטח, שהתקשורת יוצרת את התחושה הזאת בכדי להגביר את הצריכה והשפעת התקשורת. "קולו של האדון" – השליטים בתהליך התקשורת, מעבירים תכנים המשפילים את הציבור, תכנים שכולם קשורים לאידיאולוגית השליט, תוך חוסר ביקורת של הציבור על התקשורת ומה שהיא מספקת. האינטרס של התקשורת הוא מובהק: "שומרת זיקתה לתהליך המצטמצם של מחזור ההון, למסחר שממנו צמחה". ניצול מסחרי למטרות רווח. למרות סוציולוגים הטוענים שאסור להמעיט בחשיבות ובהשפעת התקשורת, ועל חוסר האובייקטיביות שלה, עדיין הנאיביות של הציבור עצומה. אדורנו קורא להתייחס ברצינות לתעשיית התרבות ובעיקר בביקורתיות ולא להירתע מהאופי המונופוליסטי שלה. עוד הוא מוסיף, הסיבה שאנשי ציבור לא מבקרים את התקשורת וטוענים שהיא מועילה לצבירת מידע. אדורנו עונה לכך: הציבור לא באמת מעורה פוליטית, זוהי אשליה. העצות שצורך הציבור מתעשיית התקשורת הן נבובות, נדושות ומלמדות את הציבור להתעסק בעניין חסרי טעם.
* מדוע הציבור לא תוקף ומבקר את התקשורת: הציבור תלותי בה. תעשיית הבידור מספקת הנאה ובידור. האנשים אוהבים אחיזות עיניים למרות שהם מודעים לכך, העיקר להגיע לסיפוק. הציבור חש שהוא תלותי בתקשורת, מאחר והוא לא מסוגל לתאר את חייו ללא הסיפוקים שמעניקה התקשורת.
* כיצד משמרת את כוחה התקשורת? אילו ערכים היא מספקת לנו מלבד בידור? התקשורת אוחזת בסגנון "החיים הטובים", מציגה שכביכול זוהי המציאות. המושגים המוחדרים לציבור הם מושגים של סטטוס – קוו. היא מציגה קונפליקטים מזויפים כדי להעסיק את הפרט וגורמת לו להחליף את שלו באילו שהיא מציגה. למרות האינטרסים השונים של ההון מהציבור, בסופו של דבר על ידי הקניית ערכים מזויפים ורצון הפרט להשתייך לחברה, משלים הציבור עם ערכי התקשורת ומתאם איתה את האינטרסים שלו. התקשורת מאיצה בפני הציבור "לישר קו" על פי האינטרסים שלה.
* התקשורת מנצלת את המעמדות החלשים ומורידה ברמה את תכני התקשורת (דוגמת תעשיית הקולנוע שהבימאים והמפיקים הודו שהם יוצרים סרטים ברמה של ילדים לכלל הציבור), כדי להגיע לכולם ובכך מורידה את ערך התרבות ללא ידיעת השכבות בעלות הפוטנציאל הגבוה יותר.
* ה"אושר" שמייצרת התקשורת הוא דמיוני. הוא גורם לבני האדם לרדוף אחרי חלום שלעולם לא ישיגו. התקשורת מדכאת את אלו שביכולתם להתנגד לה והופכת אותם לבזויים ("הונאה המונית".)
