הפילוסופיה של הגל כרקע להגותו של קרל מרקס
הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס "אידיאולוגיות מודרניות" מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה
אי-אפשר להבין את קרל מרקס מבלי להבין מה הוא עשה להגותו של פרידריך הגל. מרקס "הצעיר" לא ראה את עצמו כפילוסוף מאסכולה חדשה, אלא כהגליאני של השמאל. לכן, אנו חייבים לדבר על הגל ולראות איך מרקס לקח את הגותו השמרנית שהסתכלה על העבר והפך את הגותו. מרקס טען שצריך לקחת הגות רוחנית ולעשות ממנה משהו נוקשה יותר.
הפילוסופיה ההיסטורית של הגל היא מאוד מורכבת, מכיוון שהגל משתמש במילים גרמניות כדי לבלבל את הקורא. הגל מדבר על הרוח האנושית, בני אדם בכל תקופה הם חלק מגיסט של הזמן. כל תקופה ותקופה איננה מושלמת ולכן בני אדם דוחפים, מתאמצים ומאלצים את המציאות להתקדם. ההיסטוריה האנושית היא הרקורד של התפתחות הגיסט האנושי. הגיסט הוא תמיד חסר מנוחה מכיוון שהוא לא שלם ובני אדם דוחפים קדימה.
אלא מה, יש להגל צד אחר גם, אם בני אדם דוחפים הלאה, זה לא רק מכיוון שהם לא מרוצים מחוסר השלמות של הגיסט באותה תקופה, אלא מכיוון שההיסטוריה היא רקורד של חשיפת האלוהיות בעולם. מה שיש כאן זה התקדמות איטית כאשר האלוהיות מתגלה דרך עשייה של בני אדם. בני-האדם הם שותפים לאלוהים בחשיפת האמת. השמרנות הדתית שלו והתיאולוגיה בהגותו נובעים מהיותו סטודנט לכמורה.
הבנה אנושית היא תמיד הבנה היסטורית. כלומר, הוא מוגבל ע"י הנוף הטריטוריאלי שבו הוא חי, אין אדם שיכול להסתכל מעבר לנוף ההיסטורי. בני אדם הם אסירי תקופתם, והעשייה שלהם היא תמיד היסטורית. השקפת עולם היא תמיד מותנית, אין השקפת עולם שיכולה לפרוץ דרך אל משהו מעבר, אלא היא תלויה בזמן עד היכן הגיע הגיסט בתקופתו.
היסטוריה היא שלבית, שבכל שלב ושלב משהו מתגלה. הגל מדבר על תקופות שבהן הדחף של הגיסט מגיע בדרך עולמית והיסטורית למצב נתון ומשם בני אדם מרגישים את הצורך ללכת הלאה. אם כן, בני אדם הם שחקנים שמשחקים את תקופתם.
כאשר פילוסוף יושב בחדרו ומתבונן בבעיה פילוסופית ויש לו רגע שהוא מבין מה קורה, אז מה הוא מבין? אם נשאל את הפילוסוף מה הוא חושב באותו רגע, אז הוא יאמר שהוא פתר בעצמו את הבעיה שעומדת בתקופה. לדידו של הגל זה לא כך, אלא שאותו פילוסוף מגלה את הצעד הבא של ההתגלגלות ההיסטורית. האדם חושב שהוא "גילה את אמריקה", אבל הוא בעצם חשף ולא המציא את אמריקה.
איך ולמה יש חוסר סבלנות בהיסטוריה? כדי להסביר את התנועתיות של ההיסטוריה הגל מדבר על הדיאלקטיקה. איך הדברים קורים? למשל הפמיניזם. במהפכה הצרפתית, הרעיון של חירות שהיה טמון בהיסטוריה המערבית. לדידו של הגל, הרעיון של חירות למרות שזה פריצה קדימה, יש כאן משהו חסר – הנשים של המאה ה-18.
אם כן, רעיון החירות נראה לנו כחסר לפי הגל. משהו כאן אינו מספיק נותן דחיפה לתחושה שנשים הם גם בני אדם. לכן, בהתחלת המאה ה-19 עד האמצע היו כמה קולות (אחד מהם היה אנגלס שדיבר על האישה כמעמד נחות בנישואים, ראה: פמיניזם סוציאליסטי). ואז מרגישים שצריכים לדחוף קדימה, ונוצר מצב שנשים מקבלות את זכות הבחירה בתחילת המאה ה-20.
אבל עוד הפעם הרעיון הזה הולך לישון, כי השינוי הוא לא אמיתי, מכיוון שהנשים בוחרות כמו האבות שלהן או אחיהן וכו'. ואז מגיע עוד שינוי לאחר שמעוררים מספר הוגים נוספים תסיסה אינטלקטואלית, עד שבשנות השישים הרעיון הפמיניסטי פורץ החוצה.
כך אנו רואים מתחילה של הרעיון של חירות אנו עוברים שלב כאשר הוגים מסוימים רואים קצת מעבר לנוף, עד שמתגלגלים עוד שלב ועוד שלב ומגיעים לתוצר הסופי.
איך הדיאלקטיקה פועלת? כאשר יש רעיון שהוא חסר, רעיון מנוגד יוצא נגדו, בצורה טבעית. הרעיון החדש מראה מה חסר ברעיון הקודם. חייבים להבין כאן שכל רעיון רואה את עצמו כנכון. כל רעיון נגדי בא כדי למחוק את הרעיון הראשון אבל זה בלתי-אפשרי, מכיוון שכל רעיון התקדם בגיסט ההיסטורי. הרעיונות נלחמים זה עם זה.
הלחימה כאן היא מאוד ערמומית, "עורמת התבונה", התבונה חודרת ומנצחת בסוף. איך התבונה עובדת כאן? הרעיון ממצה את עצמו, הוא טוען כל טענה אפשרית כדי להצדיק את עצמו, ואין יותר משהו אחר לומר עליו. הרעיון המנוגד (האנטי-תזה), גם הוא מוציא את הטיעונים החזקים ביותר, הוא מנסה להשיב מלחמה על הרעיון הקודם (התזה). כך, הרעיונות החלשים יותר נעלמים, זאת אומרת שיש לנו שני טיעונים שמתקדמים ביחד ומתאחדים.
המשהו החסר הזה (הסינתזה), זה שני הרעיונות האלו ביחד, לאחר שהם התאחדו הם הופכים להיות משהו היסטורי חדש. הרעיון החדש (סינתזה) שהוא ערבוב של שני הרעיונות הקודמים, מהווה עכשיו תזה חדשה, וככה ההיסטוריה מתקדמת, בדיאלקטיקות קטנות או גדולות.
הרעיון החדש הזה הוא באמת התקדמות אנושית וראיה של נוף חדש. הנוף הזה הוא ה"גראונד זירו" הרעיוני ומשם צריכים להתקדם. הגל דיבר על המילה "אלפהייבן", שיש לה 3 משמעויות:
- להרים.
- לבטל.
- סובלימציה – עידון. אם יש דחף שהוא גס או אלים, והאלימות הזו לא מתאימה לחברה של בני אדם שקטים, אז הדחף הזה עובר עידון.
- הרעיונות האלו הם מורמים ומבוטלים ואז יש משהו חדש שנולד (העידון).
כאן מגיע השלב הבא: כאשר רעיון כזה עולה מה קורה במציאות? המציאות הקונקרטית סופגת את אותו רעיון, ומרעיון של חירות באה המהפכה הצרפתית, ומרעיונות של מדע חדש באה המהפכה התעשייתית. כלומר, התפתחות רעיונית מתגלמת באותה עת בהיסטוריה הקונקרטית. כלומר, יש כאן שני תהליכים מקבילים כאשר הרעיון מתקדם המציאות מתקדמת איתו.
התפיסה הזו נקראת "אידיאליזם", במובן שהמנוע ההיסטורי הוא ברמת הרעיונות. כדי להבין את הדיאלקטיקה אז צריך לבדוק את הרעיונות שיוצרים מציאות חדשה.
אם זה כך, שהפילוסופיה מתבטאת במציאות, אז מי שילמד את המציאות בעין בוחנת, יראה שם את המימד הפילוסופי טמון בו. ההיסטוריה היא פילוסופיה בצורה קונקרטית כמו שפילוסופיה היא היסטוריה ברמה רוחנית. בתוך המציאות יש פילוסופיה כפי שהיא התפתחה עד אז. לעומת זאת, הפילוסופיה המתקדמת מתגלמת במציאות גם כן. הגל היה שמרן, מכיוון שהוא חיפש בקיים את ההצדקה הרעיונית לו.
הגל אמר ש"היסטוריה היא האוטוביוגרפיה של האל". כלומר, ההיסטוריה מספרת את הרעיון האלוהי בהמשכים. הצד השמרני של הגל מוכר, כי הוא תמיד ניסה למצוא ניסיונות להצדיק כל דבר בצורה רעיונית, למה זה קיים.
הגל מנסה להסביר למה המדינה המודרנית היא שיא הציוויליזציה האנושית:
אם ניקח את התפתחות האדם כיחיד ונלך הלאה נראה למה המדינה המודרנית היא הפיתרון האידיאלי לחברה של בני אדם.
בתוך המשפחה: האימא ואבא הולכים לעבודה כדי לפרנס את הילד שלהם. כלומר יש בתוך המשפחה יש אלטרואיזם בסיסי. בדיאלקטיקה אנו מדברים על חסר – מה חסר במשפחה?
- זה לא מספיק לאהוב את המשפחה כיוון שזה מוגבל, זה לא אוניברסאלי.
- האם האהבה של הורים לילדיהם היא אהבה אתית? לפחות חלקית האהבה היא לא אתית, אלא ביולוגית, אנו מתוכנתים כך שכשילד שלנו נולד אז אנו עושים עבורו ואוהבים אותו. לכן משפחה היא אלטרואיזם אגואיסטי.
בתוך החברה: מה ישמור את הראוי הטוב ויבטל את מה שהיה לפני כן? ילדים גדלים ובגיל מסוים יוצאים מהבית, ועכשיו הם נלחמים בשוק הכללי וצריכים לפרנס את עצמם. הילד נכנס לעולם האוניברסאלי, והיחס של אדם לאדם הוא יחס אגואיסטי. לכן החברה הזו היא אגואיסטית. אגואיזם אינו מהווה התקדמות על האגואיזם של המשפחה. אבל כאן יש לנו אוניברסאליות בניגוד למה שאין במשפחה.
מה יהיה ה"אלפהייבן" (הסינתזה) של התהליך הטבעי הזה? אלטרואיזם אוניברסאלי. למה למדינה יש אלטרואיזם אוניברסאלי? אנו משלמים מיסים למען החלש יותר, זה לא אינטרס אישי לעשות זאת, אבל בכל זאת אני מרגיש מחויבות לכלל ולכן אני משלם מיסים. דוגמא נוספת היא במלחמה, אני מסכן את חיי כדי לשמור על האחר (אחדות לאומית). אדם שמייצג את המדינה למשל, אסור לו להתנהג בצורה אגואיסטית.
ההבדל בין מדינה לבין אותם אנשים פרטיים הוא ברור: למדינה יש מימד אוניברסאלי ואלטרואיסטי ולאיש הפרטי יש מימד אגואיסטי. המדינה פותרת את הבעיה של איך אנשים יהיו בחברה אחת. מה המדינה עושה לעולם הכלכלי הגדול? היא לא נשארת ברמה האינטרסנטית, אלא המדינה מבטלת את האגואיזם של החברה האזרחית ומאחדת אותה עם האלטרואיזם.
הרעיון של אהבה הוא חזק ככה שהוא לא נופל, הרעיון האוניברסאלי הוא גם חזק ולכן הוא לא נופל, ואיך אנו פותרים בצורה דיאלקטית את המצב האנושי החברתי? הפתרון המוסרי האלטרואיסטי האוניברסאלי היא המדינה המודרנית, שלטון החוק וכולם שווים.
הבעייתיות בהגות של הגל:
היסטוריה היא גילוי הדרגתי, מה עושה הגל? הוא מגלה את השלבים שהיו, הוא מדבר על ההיסטוריה כשהיא מודעת לעצמה. הפילוסופיה של הגל היא ניסיון כדי להבין מבפנים את מקום מושבינו היום. ההיסטוריה מתגלה בפילוסופיה ההגליאנית. הגל מסביר מדוע ההיסטוריה הייתה חייבת להתפתח כך. אם כן, הפילוסופיה ההיסטורית של הגל היא שההיסטוריה מדברת מפיו, והיות והוא מבין את כל התהליך, עד ההגעה למדינה מודרנית, הרי ההיסטוריה מגיעה לקיצה.
אנו מבינים מהו יעוד ההיסטוריה, יעוד ההיסטוריה היא הבנת כל התהליך הזה וכשאנו מבינים למה הדברים חייבים להיות כפי שהם, אז אנו משתחררים מהתחושה שההיסטוריה היא רנדומאלית. הטענה ההגליאנית היא שהאדם קונה את החירות האמיתית שלו כשהוא מבין את ההיסטוריה כהכרחית. אם כן היסטוריה פילוסופית נגמרת אצל הגל.
אם הגל הוא אידיאליסט מבחינה פילוסופית אז מרקס הוא מטריאליסט. דהיינו השינויים ש קורים בהיסטוריה, הם לא רעיוניים אלא חומריים.
