תולדות האמנות: קוביזם – פיקאסו ובראק סיכום
סיכום זה הוא חלק ממאגר הסיכומים בנושא תולדות האמנות כאן באתר
הקוביזם היא תנועה באמנות המודרנית אשר יצרה מהפכה בציור ובפיסול, בכך שיצרה אמנות שבמהותה הייתה על גבול ההפשטה ולעיתים אף מופשטת לחלוטין. הקוביזם הציע דרך חדשה להסתכלות על המציאות, בה נתפס האובייקט בו זמנית ממספר רב של זוויות ראיה. פותח על ידי בראק ופיקאסו בשנים 1907-1914.
פרוטו – קוביזם
העלמות מאביניון, פאבלו פיקאסו, 1907 – יצירה מאוד גדולה. היצירה מתארת זונות ברובע אביניון של ברצלונה שמראות את גופן וחושפות אותו אל עבר המתבונן. יש כאן התרחקות ברורה מהטבע – המצולעים, הפנים הכלליים, קו מתאר שחור.
פיקאסו הוא יליד ספרד אבל ב 1905/6 הוא נודד לפריז שנחשבת לבירת האמנות ויוצר היכרות עם הכרזות של טולוז לוטרק, מכיר את פול גוגן, את סזאן שהיה ההשפעה הכי חשובה עליו, ורואים את ההשפעות של אמנים אלה על פיקאסו בקו המתאר השחור ובנטישת הדמות הטבעית וההליכה אל משהו שהוא הרבה יותר מופשט. כבר בציור "העלמות מאביניון" אנחנו רואים שפיקאסו תופס את הדמויות מכמה וכמה זוויות כפי שמרמזים לנו עיוותי הפרופורציות והגודל של הדמויות – יש כאן המון משחקים עם הפרספקטיבה שנותנים את התחושה שהאמן זז ביחס ליצירה. בגודל של היצירה את ההיבט של הגבר שמרגיש מאוים אל מול הנשים (בגלל גודל הדמויות). אם אנחנו חושבים על יצירה שנעשתה 70 שנה קודם לכן – המרחץ הטורקי של אנגרה – שם יש התייחסות לגוף האישה על הנפחיות שלו והתמונה היא כמה שיותר ריאליסטית ואמיתית, הפרספקטיבה נכונה, אור וצל מדויקים להפליא, התנוחות משכנעות, כל פרט של בד או כוסות קפה מדויק. בתקופה שבין הצירות אין ספק שהאמנות שינתה פנים – היא כבר לא מבקשת לחקות את המציאות אלא לתת פרשנות של המציאות. מבחינת התוכן של התמונה – אנחנו יודעים שמדובר בנשים שמוכרות את גופן ואפשר לראות כיצד הסגנון משרת את זה: הקווים הזוויתיים שמציגים את הגוף כחפץ, העיניים שמסתכלות קדימה, וההסתרה הכל כך גדולה הזאת שמביעה את חוסר הרצון ליצור את הקשר הרגשי עם הצופה. הוא משתמש בסגנון הפרוטו-קוביסטי כדי ליצור גוף שיש בו משהו קצת מאיים ומוחצן מאוד.
האם פיקאסו ידע לצייר? אביו של פיקאסו היה צייר אז כבר בגיל 7 הוא למד לצייר, בגיל 10 הוא כבר עזר לאביו בכל מיני ציורים, ואחרי שאבא שלו התחיל ללמד ציור באקדמיה של ברצלונה גם פיקאסו נרשם ללימודים שם.
מקורותהשראהעלפיקאסו:
1. סזאן- כשפיקאסו מגיע לפריז פול סזאן נפטר וב 1907 עושים תערוכה רטרופסקטיבה שלו וזו חשיפה מאוד גדולה אליו. גם פיקאסו וגם בראק רואים את היצירות הללו על האיכויות שלהן: הסתרת הפנים דרך משיכות מכחול מאוד גדולות ורחבות, עיוות פרופורציוני של הגוף – הדברים שיש גם ב"עלמות מאביניון". פיקאסו קולט את הפירוק של הבד ועושה את זה בצורה עוד יותר מודגשת, ועובד במשטחי צבע מאוד גדולים שהם כבר לא נגיעות קטנות כמו של סזאן. מה שפיקאסו מזהה אצל סזאן זה שמשיכות המכחול מגדירות את הצורה. ההשפעה של סזאן על פיקאסו הייתה מאוד חשובה!
2. האמנות האפריקאית – האמנות האפריקאית כל הזמן הגיע לאירופה ועם שיפורי התחבורה היא זרמה בצורה יותר אינסטנטיבית. אם את האמנות היפנית הציירים מעריכים כבר בשנות ה 50- של המאה ה 19-היחס לאמנות האפריקאית וההערכה שלה פורצים מאוחר יותר כשהציור מחפש את הדרך להפשטה מכוון שבפיסול האפריקאי ניתן לראות את הערכים המופשטים: האף ארוך ומשלוש, העיניים הן 2 אליפסות ויש רק רמז לעפעפיים, סביב הפנים יש את הפסים האלה – יש כאן המון מחשבה על האסתטיקה של העץ ולא ניסיון לעשות מסכה שתיראה כמו אדם. יש לכך גם סיבות היסטורית, אבל ההשפעה היא מההיבט האסתטי – חיפוש אחר הפרימיטיבי, הראשוני. האמנים מחפשים כיוונים חדשים באמנות דרך המשיכה הזאת למה שפרימיטיבי, הן
לאורח החיים הפרימיטיבי והן לאמנות הפרימיטיבית.
פיקאסו, ראש אישה 1970
הגוונים החומים, הפיסוליות של האף בצורה גאומטרית, העיצוב הפיסולי של האזניים, צורת הפנים האובאלית, הליכה למקום של הפשטה הרבה בזכות היצירה האפריקאית. במחקר שהוקדש לפרימיטיביזם הזה של המאה ה 20- החוקרים טענו שהשימוש במסכה בעיקר בשביל לתאר נשים, יש בכך רמז שפיקאסו בתור גבר רואה את האישה כמשהו אחר, זר, מאיים, קשה להבנה. כאשר הוא לוקח את האחר את האחר האפריקאי זה עוזר לו להתמודד עם אותו מסתורין של האישה ובהקשר האמנותי נוצרת הקבלה בין הילידי והפרימיטיבי לבין הנשי –האישה שהיא היולדת ומבטאת את סוג היצירה האנושית הכי קדמוני.
קוביזם מוקדם
ראה מאמר מורחב על הקוביזם המוקדם
פיקאסו, שלוש נשים 1907-8 – כאן הנשים נראות יותר תלת מימדיות, יותר מוצללות, האחדה של המשטחים הכתומים בצורה שקה להפריד בין הצורות והגופים. נראה כאילו פיקאסו מגלף את הדמויות האלו מתוך הסלעים מה שיוצר תלת מימדיות. הרקע, לעומת זאת, מאוד שטוח. הגישה הצורנית לוקחת את ההתייחסות של סזאן לזוויות ולצורת הגיאמטריות ולוקחת אותה עוד יותר רחוק. החוקרים מתייחסים לעצימת העיניים כסוג של התעוררות – הן עוד לא יוצרות קשר עם הצופה. הוא הולך מצד אחד ליותר נפח ומצד שני ליותר הפשטה. ב"עלמות מאביניון" עוד היו לנו ידיים ואצבעות ואילו כאן הידיים כבר הופכות למין חרוט חתוך, כלומר בפירוש הולכים לעבר הפשטה של הצורות.
Braque, Viduct at L'Estaque, 1708 – ההשפעה של סזאן מאוד ברורה, היחס של סזאן בציורו "נוף לאסטאק" לבתים כאל קוביות כתומות, האופן בו הצבע ונגיעות המכחול בונה את הצורה של העצים, הפרספקטיבה המיוחדת מלמעלה – גם בראק בונה פה למעשה את חלל התמונה, את הבתים ואת הירק אבל הוא מפרק את הצורות: אנחנו רואים קטע מבית שמתמזג עם העץ ועם הסלעים, יש צורות שלא ברור לנו מהן, כל צורה מתמזגת עם השנייה, ריבוי זוויות הראייה. משיכות המכחול הריבועיות מושפעות גם הן מסזאן.
קוביזם אנליטי
ז'ורז' בראק, כינור וקנקן 1910– לפאזה הזאת של הקוביזם קוראים קוביזם אנליטי בגלל שאפשר לחוש שזה פירוק שכל פעם קולט את הצורה מזווית אחרת. הצבע מאוד מונכרומי מה שקשור לתחושת התלת מימד והנפח. כל הצורה מפורקת למשולשים, אין רצף צורני בגלל הראייה מהזוויות השונות. את המסמר למעלה הוא לא פירק והחוקרים אומרים שזו כנראה האחיזה שלו במציאות.
ז'ורז' בראק, הפורטוגזית 1911-12– כאן יש ציור מאוד מופשט, פירוק מוחלט של הצורות עם אותה מונוכרמיות – לא ראינו את זה אצל אף צייר קודם לכן. הדמות נעלמת ומתמזגת בתוך העצמים ובתוך הרקע. יש רמזים לאור וצל אבל יש כל כך הרבה צורות קטנות שהכל צף והופך למשטח אחד מונוכרומי. האותיות נותנות את הקשר לעולם האמיתי, בדומה למסמר. בשלב הזה כבר ממש אי אפשר להבדיל בין פיקאסו לבראק!
קוביזם סינתטי
ראה מאמר מורחב על הקוביזם הסינתטי
פיקאסו, טבע דומם עם כינור ופירות, אחרי 1912 – הוא משתמש בגזירי עיתון וטפטים שונים. זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שאמן לוקח ניירות, מדביק אותם, ואומר שזו היצירה המוגמרת שלו – כלומר ציור יכול גם לקחת חומרים מן המוכן ואיתם ליצור את ההבעה.(ראה אמנות רדי מייד) יש כאן שילוב של החיים האמיתיים בתוך התמונה. פיקאסו משלב כאן ביקורת הצגה, מדורי ספורט – הוא מכניס פה פיסות של חיי היומיום. יש כאן אמירה שאמנות יכולה להשתמש בחומרים הכי פשוטים שיש, טשטוש בין מה שנקרא אמנות גבוהה למה שנחשב זול. אולי יש כאן גם איזשהו לעג לאומנות הגבוהה. הוא מתכחש לכך שהציור הוא "על-זמני"– מה שחשוב לו זה להכניס את היומיום, גם את הדברים הנמוכים, ולא מעניין אותו אם זה ישרוד עוד 500 שנה בלובר.
פיקאסו, מאקט ליצירה "גיטרה" 1912 קרטון, חוט וחוטר ברזל – פיקאסו עושה כאן סוג של האחדה בין העולם של הציור (התמונה השטוחה) אל התלת מימד. הליכה לעבר ההפשטה והכנסה של טכניקות חדשות שהיוו פריצות דרך מאוד משמעויות לאמנות.
