סיכום: שורשי הסובלנות הדתית בתרבות המערב/ מירי אליאב פלדון ואלי בר-נביא
סיכום מאמר זה הוא חלק מאסופת סיכומי המאמרים בתרבות המערב כאן באתר
לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית בנצרות הדת הפכה לנחלתו הבלעדית של היחיד, בד"כ נהוג להסביר סובלנות זו כנובעת מאדישות לדת וכתוצאה של הדה- כרסטיאניזציה שהתחיל במערב בתקופת ההשכלה וצבר תאוצה במאות 19,20, חופש האמונה והפולחן הפרדה מוחלטת בין דת למדינה ושוויון אזרחי ללא קשר לדת. אך הסובלנות לא נובעת בהכרח מאדישות לדת, רעיון הסובלנות הדתית קדם להשכלה, לדה כרסטיאניזציה, והיה במהותו דתי. דווקא בתקופה של הרדיפות הדתיות באירופה כשנלמד המחיר של חוסר סובלנות נולדה הסובלנות ועקרון הסובלנות בדמוקרטיה (הסובלנות תולדה של חוסר סבלנות). כל אחת מן הדתות המונותיאיסטיות שלא סבלו סטייה מהאמונה, הייתה מערכת טוטלית אטומה בפני כוח אמת אחרת ובלתי סובלנית מעצם מהותה. אליאב פלדון ובר טוענים שדווקא מתוך הסבל וההרג נולדה סובלנות מסוג אחר, הסובלנות בזכות ולא בחסד והיא נולדה בראשית העת החדשה במערב הנוצרי, ורק בו משום שרק במערב המדינה והדת התקיימו מלכתחילה כשתי ישויות נפרדות. הנצרות יצרה תיאוריה "שתי החרבות" לפיה הזרוע הארצית (המדינה) והזרוע הרוחנית (הכנסייה) נועדו להשלים זו את זו, אפיפיור וקיסר שולטים זה לצד זה. את מקומן של האחדות וההרמוניה, שתי השאיפות הנשגבות של ימי הביניים תפס הריבוי, ריבוי אמונות ודעות, ריבוי תרבויות, ריבוי ישויות פוליטיות. חוט מובהק של סובלנות ניכר כבר בהומניזם של תקופת הרנסנס. בתרבות ההומאניסטית במאות ה- 15,16 בלט זרם אחד בגילוי הערכה כלפי תורות לא נוצריות, הזרם ההרמטי, בזרם זה נמנו אנשי רוח כגון: מפיקו דלה מירנדולה וג'יורדנו ברונו שחיפשו את ניצוצות האמת הפילוסופית המדעית והדתית בכל התורות העתיקו, אחדים מהם אף נטשו את נאמנותם לאמונות המקודשות של הנצרות למרות שיסולקו מהדרך ע"י המהפכה המדעית במאה ה-17 היה להם תפקיד חשוב בהרחבת הפתיחות ויצירת סדקים באקסקלוסיביות הנוצרית. אך יותר מהכול הרפורמציה הפרוטסטנטית היא אשר מוטטה את "הקתדראלה ההרמונית" שציירה התיאולוגיה הקתולית בימי הביניים. הסובלנות נולדה קודם כל מאי היכולת לחסל את המינות הפרוטסטנטית, הכישלון של הניסיון להשליט אחידות דתית בכפייה הוליד את הצורך לאפשר לנסיכי גרמניה לבחור בין הכנסיות, כמו גם בצרפת. בתוך מערבולת הקנאות הלכה והתגבשה תפיסה המצדיקה סובלנות והפרדה ברורה בין נאמנות לשליט לשיוך לכנסייה. פוליטיק- קבוצת אנשים בצרפת הדגישו כי הנאמנות למדינה ולשליט קודמת לנאמנות העל לאומית לכנסיה זו או אחרת, הם ביקשו לשחרר את המדינה מהדת. ומנגד היו כאלה שקראו לשחרר את הדת מהמדינה. העקרונות הפציפיסטיים והמתבדלים של כתות אנבפטיסטיות נוסחו עוד בטרם סבלו מרדיפות והנחילו לדורות הבאים מאגר גדול של טיעונים דתיים להצדקת הסובלנות:
- האמונה היא בתחום הרוח ואילו המדינה בתחום החומר, לפיכך הזרוע הארצית לא רשאית להתערב בענייני דת.
- אמונה היא מתנת האל, אי אפשר להכריח אדם להצטרף לכנסיה
- כפיה בענייני אמונה משיגה תוצאות הפוכות. אחת התופעות של המאבק הדתי היא ניקודניזם: התחזות דתית כדי להינצל מזעם רודפים, במרוצה המאה ה-16 הפך המושג משם נרדף לפחדנות לאידיאולוגיה של ממש.
- הנצרות היא דת האהבה, מינות נובעת מבורות ויש לטפל בה בדרכי נועם ושכנוע.
- הכנסייה האמיתית של ההולכים בדרכי ישו היא הכנסייה הנרדפת.
- עצם קיום מחלוקת היא ההוכחה שאין אמת ברורה מאליה.
לא קל היה להטיף לסובלנות דתית באירופה שאחרי הרפורמציה. המרכזים שבהם הצטפפו שוחרי הסבלנות במאה ה-16נ היו משני סוגים: מקומות שבהם לא החמירו עם בעלי דעות חריגות (כמו באזל), או אזורים שנפגעו באופן חמור מן האסונות של מלחמת הדת . בבאזל למועצת העיר הייתה סיבה כלכלית להעלמת עין מהקריאה לסובלנות (דעה חריגה) בעקבות תעשיית הדפוס שמשכה אליה הוגי דעות (מניע כלכלי). בבאזל נוצרה במחצית השנייה של המאה ה-16 תיאולוגיה אנטי דוגמאטית, שוחרת שלום, וליברלית. בפולין פרסמו חיבורים שהדגישו את המכנה המשותף בין כל פלגי הנצרות. עם הסוג השני נמנו צרפת וארצות השפלה.
במאה ה-17 עבר שרביט הניצוח על התביעה לסובלנות דתית לתעמולנים אנגלים. הגיבורים של המערכה למען חופש הדת היו אקלקטיים, השפעת אידיאלים בתקופתם הייתה מזערית. לדוגמא בצרפת הצו של ננט 1598 ששם קץ למלחמות הדת בוטל כעבור פחות ממאה שנים, רשויות העיר בבאזל נכנעו בסוף המאה ה- 16 לתכתיביה של ז'נבה, ופולין חדלה לשמש נמל מבטחים אחרי שנכבשה מחדש ע"י כוחות הקונטרפורמציה הקתולית. למרות זאת הרעיונות לא ירדו לטמיון אלא שמכאן ואילך דרכה של הסובלנות הדתית במערב מתפצלת, בארצות הקתוליות הפכה הקונטרפורמציה את הכנסייה לאויבת מושבעת לכל חידוש ולפיכך המאבק לסובלנות היה למאבק נגד הכנסייה. וולטיר היה דמות מפתח במאבק זה, הוא קרא למחוץ את הקנאות הדתית המזוהה עם הכנסייה הממוסדת. בצרפת חדרה הסובלנות בהדרגה לכל שכבות האוכלוסייה, הרפובליקה שימשה כדת חלופית. ואילו במדינות הפרוטסטנטיות הסובלנות הדתית המשיכה להיזון מהנימוקים הדתיים של סבסטיאן קאסטליו ודומיו, אהבת ישו הצדיקה את ההשלמה עם הריבוי הדתי. ואולם משניצחה הסובלנות הדתית בעולם המערבי צצו וצמחו תורות חדשות של אי סובלנות ,אלימות ומסוכנות מחוסר הנכונות לשאת סטייה דתית.
