ג'יורדאנו ברונו, 1548-1600, איטלקי. נדד ברחבי ארופה מפחד הרשויות במדינות שונות. בסופו של דבר הועלה על המוקד. ב-9 השנים האחרונות היו כלוא בותיקן, הואשם בכפירה. הוא גם כן שייך לזן הנאו פלאטוני, כמו פיקו דלה מירנדולה, ובניגוד אליו הוא התעניין בפילוסופיה של הטבע. חלק מכפירתו היא בטענה שהאל מתגלה ב-2 היבטים שנענים לאבחנה של אריסטו (חומר וצורה). כל היקום, לדעתו, הוא חומר וצורה, והיקום שווה לאל. ההנחה שהאל הוא גם חומרי נחשב בזמנו לכפירה.
ברונו חי לאחר קופרניקוס, שהעלה את היפוך היחסים בין כדוה"א ושמש. עם זאת, העולם נתפס כגליל סגור – עולם סופי. המטאפורה המקובלת האותה תקופה ליקום היא עיר מוקפת חומה. ברונו טוען את טענתו לגבי אינסופיות היקום לא מתוך התמונה הקופרניקאית.
כאמור, ישנה טענה שתורתו של קופרניקס היתה מדכאת, אולם הדבר אינו מדויק – לפי התפיסה האריסטוטלית מלכתחילה נאמר שלכל עצם יש את מקומה והמושגים 'למעלה' / 'למטה' הינם יחסיים בלבד. המשמעויות שמתלוות לכך מבחינה ערכית – כדור ההארץ נמצא בתחתית היקום והוא רחוק מהרמה הגבוהה שנמצאת מחוצה לו.
מכאן, שהאדם אמנם כבר לא קוסמית במרכז, אבל זה לא אומר שמצבו הורע. להיפך, לפני כן הוא היה בנקודה הנחותה ביותר.
בתחילת הטקסט, ברונו מציג תמונת עולם חנוקה ומוגבלת אצל האסטרולוגים. קבלת תמונת העולם שלהם משמעה חיים מוגבלים וסגורים.
עולם המונחים שמשתמש בו ברונו הוא תאולוגי.
התפיסה הרגילה, הטרנסדנטית, פרושה שאלוהים והטבע הינם דברים נפרדים. האל הוא טרנסדנטי, הוא מחוץ לעולם, ואי אפשר לזהות דבר בעולם עם האל. כמעט באף דת לא נוכל למצוא את הדת את התפיסה הזו באופן טהור.
ברנו טוען, בין השאר, 2 טענות:
עקרון המלאות – עקרון אונטולוגי לפיו כשהאדם נברא, העולם כבר היה מלא בכל הצורות האפשריות. אין בעולם פערים. אין מינים אפשריים מעבר לאלו שיש.
עקרון הטעם המספיק – עקרון נורמטיבי הקובע כי לכל דבר יש טעם. יש רציונל לפעולה האלוהית. עקרון המלאות נגזר בגדול מעקרון זה – אם אלוהים הוא אינסופי ויש לו יכולת לברוא הכל, ואנחנו לא יודעים על טעם שלו לא לעשות זאת – משמע שהעולם אינסופי וכולל את כל הצורות האפשריות.
אם אלוהים אינסופי, למה לו לחיות בעולם סופי?
בורקיאו אומר שאחנו צריכים לדון במובנות של מושג האינסוף. האם אנחנו יכולים לתפוש מושג זה?
מושג האינסוף של ברונו הוא מושג שלילי – אין לו סוף ואין לו התחלה.
אלפינו טוען שהחושים הם המקור הבסיסי של הידע שלנו. לכן, כל דבר שאנחנו טוענים לידיעה שלו חייב להיות מבוסס על החושים.
מצד שני, ברונו עונה (באמצעות פילותאו) שהשענות בלעדית על החושים תוביל לאי הכרה עצמית, משום אי הכרת הנפש – שאינה נתפשת ע"י החושים.
התבססות בלעדית על החושים מחייבת שהחושים יהיו מהימנים ומדוייקים. יש כאן ערעור על ביסוס הידע רק על החושים (הדוגמא שהוא נותן – תפיסת החיים במרחב שטוח למרות שכדוה"א עגול).
לב הטיעון של ברונו הוא לגבי אריסטו. מושג המקום אצל הפיזיקה האריסטוטלית הוא על בסיס השאיפה להגיע למקום אליו הוא שייך. לכן אנחנו, שעשויים מאדמה, שואפים למטה, ואילו האש ורוח שואפים למעלה כי זהו מקומם המוחלט ביקום:
להלן מבנה הטיעון:
1) מקום = גבולות הגוף המכיל.
2) הרקיע העליון מכיל את העולם אבל אינו מוכל ע"י גוף אחר.
3) ליקום אין מקום.
מטבע הגבולות, שכל גבול הוא בין שני גופים. לכן לא יכול להיות גוף אחרון. כל גוף חייב להיות מוגבל ע"י גוף אחר. מושג הגבולות, במקום לסגור את העולם בעצם פותח אותו לאינסופיות. אי אפשר לומר שלעולם יש גבול והוא סופי. אם אנחנו מניחים שיש גופים סופיים, לא נוכל להניח שהעולם סופי.
