הנאום של ג'ובני פיקו דלה מירנדולה – נאום על כבוד האדם
דלה מירנדולה היה פילוסוף איטלקי שחי במאה ה-15. תקופה זו אופיינה שני זרמים מרכזיים: הזרם ההומאניסטי והרנסנס. שני הזרמים עסקו בחזרה לכתבים ישנים, אלא שהזרם ההומאניסטי עשה זאת תוך חשיבה ביקורתית. הרנסאנס נטה להתייחס אל הכתבים הישנים בצורה אינפורמטיבית, כמות שהם. לדלה מירנדולה היה מורה יהודי שהתנצר, ועל כן ידע עברית, והוא תרגם עבורו טקסטים יהודיים מיסטיים רבים (מהקבלה וכו'). ע"מ לקדם את מכירת הטקסט הוא 'השתיל' בתרגום כל מיני רמזים נוצריים, וזאת מתוך הדעה הרווחת לפיה קיימים קווים מקשרים בין הדתות השונות. אם עד למאה ה-15 התורה האריסטוטלית (של אריסטו) הייתה השלטת, הרי שבמאה ה- 15, כאמור, התעוררו מס' זרמים שהתנגדו לקשר הזה בין הכנסייה ובין התורה האריסטוטלית (שניים מהם היו הרנסאנס והזרם ההומאניסטי).
מירנדולה נוגע ב"נאום על כבוד האדם" בשאלת מהות האדם, ומנסה להראות איך הוא רואה את מהות האדם.
אספקטים שונים אפשריים במהות האדם:
– רציונאליות
– יכולת ההבחנה בין טוב ורע
– צלם אלוהים
– חירות
– יכולת השפעת האדם על הסביבה שלו.
מירנדולה סבר כי האדם צריך להיות 'תומך נלהב' ומתפעל מיצירותיו של האל, וזאת מתוך הבנה, ולא בצורה 'אוטומטית'. מכאן, שיש חשיבות מרכזית לאופן בו מבין האדם את העולם (וכאן נכנס היסוד האפיסטמי לדיון). הבנת האדם את העולם (הנסיבות והמורכבות), אם כן, הינה חלק מה'תוכנית' הכוללת של העולם. כלומר, האדם – מעשיו ומחשבותיו, אינם הדבר היחידי, ואף לא המרכזי, אלא שהם שלובים במהלך הכולל של העולם, ועל כן אינם תלויים אך ורק באדם עצמו אלא גם בנסיבות שסביבו. זוהי גישה שהיא אומנם תיאוצנטרית (כלומר, עמדה אשר מעמידה את האל במרכז), אך לא בצורה כ"כ קיצונית כפי שרווחה עד לאותה עת, ומבחינה זו מדובר בטקסט אשר נחשב למאוד מהפכני באותה תקופה. ניתן למצוא קו מקשר בין הגישה התיאוצנטרית ובין הגישה הקהילתנית, משום שבגישה הקהילתנית האדם לא עומד בפני עצמו אלא רק כחלק מקבוצה מסוימת. בדומה לכך, ניתן לראות קו מקשר בין הגישה האנתרופוצנטרית (גישה המעמידה את האדם במרכז) ובין הגישה האינדיבידואליסטית, אשר מאמינה ביכולת האדם להגדיר את עצמו.
מירנדולה מתאר את 'בריאת האדם': הוא טוען כי מכיוון שהאל השקיע כ"כ הרבה בבריאת בע"ח, לא נשארו לו צורות בשביל האדם, ונגמרו לו הדברים שיוכל לתת לאדם, ועל כן, למעשה, החליט לתת לאדם את האופציה לבנות וליצור את עצמו. "יאור אותה בתוכו הוא". כלומר, במקום שהאל יאיר את התבונה באדם, הוא העניק לו את היכולת להאיר את התבונה בעצמו, וזו למעשה יכולת הבחירה שניתנה לאדם והמייחדת אותו מבע"ח. כמו כן, זו הסיבה לכך שהאל הציב את האדם במרכז העולם – זוהי עמדה מנוגדת לעמדה האריסטוטלית, אשר רואה את האדם כחלק אינטגראלי מהטבע, וכן גישה מנוגדת לגישה הנוצרית כמו גם לגישה התיאוצנטרית הקיצונית שרווחה באותה עת. אומנם האל לא העניק לאדם שום דבר חומרי, מוחשי, קונקרטי, אולם, כפי שטוען מירנדולה, הוא למעשה העניק לאדם את המתנה היפה ביותר – וזו היכולת לעשות כל מה שיחפוץ, ולקבוע בעצמו את מהותו.
למרות שהנאום נפתח בצורה מאוד תיאולוגית, ה'נצמדת' לדעה הרווחת, לאט לאט הוא מנסה להעביר את קהל השומעים תהליך של שינוי גישה – כלומר, הוא מציג הסתייגויות הולכות וגוברות מהגישה התיאולוגית המסורתית.
בניגוד לאריסטו, אשר ראה באדם כ'פועל', בסה"כ מימוש של האל, מירנדולה ראה באדם אפשרות, כוח, פוטנציה – כלומר, הוא שקובע לאן מתקדם התהליך ואינו מוכוון ע"י האל.
למרות הגישה ה'נאורה' יחסית של מירנדולה, הוא עדיין סבור כי בפני האדם עומדות כמה אופציות שאותן קבע האל, וביניהן הוא יכול לבחור.
