אוטונומיה יחסית (relative autonomy) הוא מושג תיאורטי המייצג כעין פשרה בין תיאוריות המדגישות את חירות הפרט ויכולת הבחירה שלו לבין תיאוריות הנוטות לדטרמיניזם ורואות את האדם כהבנייה חברתית טוטאלית. על פי תפיסה זו האדם ניחן ב-"אוטונומיה יחסית" באופן שבו הם אינם חופשיים לגמרי מהמכלול התרבותי אך בה בעת הוא אינו דטרמיניסטי וטוטאלי.
גרסה אחרת של הגישה של אוטונומיה יחסית מתייחסת אל המכלול החברתי כמורכב מארבעה מימדים: כלכלי, פוליטי, אידיאולוגי ותיאורטי שפועלים כולם זה ביחס לזה אך בה בעת נהנים ממידה של אוטונומיה המוגדרת על ידי מיקומו של השדה במערכת הטוטאלית. בהקשר זה המושג של אוטונומיה יחסית הוא התפתחות מאוחרת בביקורת המרקסיסטית ושבירה ממשנתו של מרקס בעקבות לאחר הכישלון של המרקסיזם-לניניזם. דוגמא ניאו-מרקסיסטית לתיאוריה שמכילה מרכיבים של אוטונומיה יחסית ניתן למצוא במשנותיהם של לואי אלתוסר וכן אנטוניו גראמשי.
