דת כמערכת תרבותית \ קליפורד גירץ – סיכום

סיכום המאמר "דת כמערכת תרבותית" של קליפורד גירץ הוא חלק מסיכומי הקורס אנתרופולוגיה של הדת וכן אסופת סיכומי המאמרים באנתרופולוגיה

במאמרו "דת כמערכת תרבותית" קליפורד גירץ טוען כי בחברה המודרנית הנוצרית הכוח והידע הם לא נוצרים באופן משמעותי ע"י מוסדות דתיים כפי שהיה בעבר.

הוא טוען שיש צורות מסויימות של דת אשר מוצגות בטעות כבעלי מעמד פרדיגמטי.

גירץ חוקר את ההיסטוריה של שלטון הדת (כוח) של תרבות המערב והנצרות. הוא טוען שלחקור זאת זה יהיה מוזר משתי סיבות :הראשונה היא שאנתרופולוגים הם לרוב מסורתיים בערך כמו החברות שאותם חוקרים השני הוא כי שגירץ לא מתייחס בצורה מפורשת על הנצרות בהרצאה כללית שלו על הדת אלא מביא דוגמאות מדתות הודיות ודתות שבטיות, ולכן ייתכן כי המאפיינים של הנצרות אינן רלוונטיות בהכרח.

גירץ טוען שכיוון שיש מחסור של עבודה על הנצרות עצמה על ידי אנתרופולוגים אז צריך להפציר בהם כדי לפנות למקורות תיעודיים שבו הם יוכלו לחקור את הדת.

טענת הבסיס היא שמבחינה שהיה מסווג כדת בעידן ימי הביניים שונה לגמרי ממה שמסווג בבחברה המודרנית. כוח דתי הופץ באופן שונה והיו לו דחפים שונים. היו דרכים שונות בהם הדת עברה במוסדות והיו קטגוריות שונות של ידע לפיה הדת מוסמכת לרשות. לכן לא יכולה להיות הגדרה אוניברסאלית לדת כפי שהיא קיימת מפני שהיא הושפעה מתהליכים היסטוריים, משכפול ומטרנספורמציה. לעומת זאת אנתרופולוגים ממשיכים להציע הגדרות לדת אשר מאופיינות בכוח הדת וידע בחברה ואינן תואמות את ימי הביניים.

 גירץ מתחיל להתבונן על המחקר האנתרופולוגי שקפא על שמריו והוא מציע להחיות את מושג התרבות. גירץ מצא שתרבות מוגדרת כדפוס היסטורי שקיימים בו סמלים, משמעויות, מערכת של תפיסות שבאה לידי ביטוי למשל בצורות הסמליות של גברים שבאמצעותן הם תקשרו, הנציחו ופיתחו את הידע שלהם לגבי החיים.

הוא טען שהמושג שמצא הינו לוקה בחסר. התרבות נתנה לנו להבין שהיא אפשרה לאנשים לתקשר, להנציח ולפתח את הידע שלהם לגבי העמדות שלהם, אבל אין לנו מושג על היחסים של התרבות ל"חיים" עצמם או על התנאים והפעילויות בחיים. אכן "ידע על" ועמדות כלפי" החיים מציעות שתפקיד רחוק שהוא הצופה בהשוואה ל "לדעת מ" ו "עמדות ב" חיים.

התוצאה של הנוסחה הכללית הזו היא שדת נתפסת במונחים של סמלים קהילתיים ולכן זה יבודד מהשיח החברתי וזה התייחס בעיקר במונחים של תודעה. הבעייתיות עם זה שזה סוגר את האפשרות של בחינת "ידע" ו"עמדות" כי הם קשורים לתנאים חומריים ופעילויות חברתיות ובאיזה מידה יצרו אותם.

גירץ טוען שיש ההתאמה בסיסית בין "סגנון החיים" ו"מטאפיסיקה ספציפית" שהם הנוסחא לסמלי הדת.

תפיסה זו של התרבות מגדירה את הסצינה בהגדרה של דת. הדת כפי שנאמר היא "מערכת של סמלים אשר פועלים להקים מצבי רוח חזקה, חודרת וגם לטווח ארוך אצל גברים המונעים ע"י גיבוש כללי של תפיסות הקיום, הלכי רוח אלה נראים מציאותיים". נוסחא זו נועדה לבטא את הביסוס של הדת כתופעה תרבותית אוניברסאלית.

המשימה הראשונה של גירץ ב-"דת כמערכת תרבותית" היא להגיד מהו סמל. זהו סימן שיינקטו בו כדי לציין חפץ, אירוע או ביחס המשמשת עבורנו ככלי תפיסה. האובייקט, הסימן אינו אובייקטיבי.

גירץ אמר שנראה כי לתפיסה של סמל יש הקשר מהותי עם אירועים אמפיריים, למשל מדד סמלי של אירועים חברתיים. אך הוא טוען שלפעמים צריך לשמור על סמל כסובייקטיבי כלומר לא בצורה אמפירית. יש כאלה שעבורם אובייקט מסויים הוא סמל ואילו עבור אחרים זה רק חפץ.כלומר סמל לפעמים הוא היבט של מציאות ולפעמים הוא הייצוג שלה.

ניתן לומר כמו שכמה סופרים אמרו, שסמל הוא לא אובייקט או אירוע אשר משמש לשאת משמעות אלא אוסף של קשרים בין אובייקטים או אירועים שיש להם גם חלק אינטלקטואלי וגם חלק רגשי.

ישנם מספר שאלות שניתן להעלות אשר מסבירים כיצד תסביכים(סמלים) כאלה מושגים, נוצרים, ובעיקר איך היווצרותם קשורה למצבים של תקשורת. לפני חצי מאה ויגוצקי הצליח להראות כיצד פיתוח של האינטלקט של ילדים תלויה ביכולת לתקשר חברתית, וזה נעשה ע"י היווצרות סמלים. הסמלים, סימנים, אלה הם קריטיים. יש תנאים לסמלים וחלקם נקבע טבעי וחלקם סמכותי.

בעקבות חקירה של אנתרופולוגים הסמל כפי שהציג אותו גירץ עומד על פני שלילה.

הייצור של הסמלים (סמכותי) תלויה בייצור המתאים של שיח חברתי ופעילויות אחרות. הם מהווים לא רק סמלים אלא גם דפוסי תרבות "מקורות חיצוניים של מידע", משום שהם נמצאים מחוץ לגבולות השיפוט של הפרט, זוהי תבנית הנקראת "מודלים של מציאות". מקורות המידע מספקים תבנית מבחינה שבו ניתן לתת צורה מוגדרת לתהליכים חיצוניים.

הרעיון שסמלים הם מחוץ לשיפוט הפרט בעייתית, שכן המילים שאנו אומרים לעצמו בשתיקה הם לא סמלים? לשם כך ישנם שיטות מעורבות. של סמלים ושל חיים.

בשל כך גירץ נסוג וטוען כי לדפוסי תרבות יש כפל מהותי: הם מעניקים משמעות, הם מושגים אובייקטיבים, המציאות החברתית והפסיכולוגית מעצבים את עצמם.

זה לכאורה נטייה שנקראת איזומורפיזם, שולי, זה מקשה להבין שכ"כ הרבה וריאציות חברתיות יכולות להתרחש, גם אם היינו מייחסים דפוס תרבותי שונה בכל חברה.

נראה כי גירץ הגיע למבוי סתום. הוא מתרחק מהרעיון של סמלים כאובייקטים עם משמעות חיצונית. אך עדיין אנשים משתמשים בסמלים דתיים, גירץ מתייחס לזה כפעיל.

גירץ עם זאת טוען כי יש עוד תפקיד לסמים הדתיים וזה למעשה גרימה ייחודית של אופי אצל המתפללים (נטיות, יכולות, כישורים, הרגלים, התחייבות) אשר מובילים לזרימה בפעילות ואיכות החוויה.  ושוב סמלים נקבעים על מצבים נפשיים.

יש מספר רמזים לכך בתיאוריה "הפונקציה החברתית של הפולחן" של רדקליף בראון.

מחשבות זהירות יראו שההנחות הן מפוקפקות.

האם אנחנו יכולים לחזות את קבוצת "ייחודי" של הנטיות עבור המתפלל נוצרי בחברה המודרנית תעשייתית? או לחילופין, אנו יכולים לומר על מישהו עם סט "ייחודי" של הנטיות שהוא או היא לא נוצרי? התשובה לשתי השאלות בוודאי שלא. הסיבה היא נמצאת במוסדות הכלכלים והחברתיים.

גירץ, מנקודת מבט של מאמין. סמליים דתיים מייצרים שני סוגים של נטיות, מצב רוח ואת המניעים.

לפי המאמין המודרני, סמלים דתיים אפילו כאלה שלא יוצרים מצבי רוח ומניעים הם עדיין סמלים דתיים. כלומר יש להם את האמת העצמית של האפקטיביות שלהם. נוצרי אדוק ודאי לא יכול להיות אדיש על קיומים של סמלים דתיים אמיתיים שנראים חסרי אונים בחברה המודרנית.

האם קיימים תנאים בהם סמלים דתיים יכולים באמת ליצור נטיות דתיות? כוח דתי? היחס בין הכוח לבין האמת הוא נושא עתיק ואף אחד לא התמודד עם המחשבה הנוצרית יותר מאוגוסטינוס הקדוש. הוא פיתח את השקפותיו על הפונקציה הדתית של כוח יצירתי בעקבות הכפירה של הדונטיזם= donatist שזוהי כת נוצרית. התעקשות כפייה היא תנאי למימוש של האמת, והיא חיונית לתחזוקה שלו. יחסו של אוגוסטינוס עבור Donatist, אל כפייה היתה הכחשה בוטה של הוראת הנוצרית: אלוהים עשה גברים חופשיים לבחור טוב או רע; מדיניות שאילץ הבחירה הזו היתה דתיים בעליל. כותבי Donatist ציטט את אותם הקטעים מן התנ"ך לטובת הרצון החופשי, כפי Pelagius  (לא מצאתי פירוש למילה הזו). בתשובתו, אוגוסטינוס כבר נתן להם את התשובה זהה הוא ייתן את Pelagians: המעשה האחרון, בודדים של הבחירה חייבת להיות ספונטנית, אך זה אקט של בחירה יכול להיות מוכן על ידי תהליך ארוך, שבו גברים לא בהכרח לבחור עבור את עצמם, אבל שנכפתה לעתים על אותם, בניגוד לרצונם, על ידי אלוהים. זה היה תהליך מתקן של "הוראה", eruditio, וכן אזהרה, admonitio, אשר עשוי גם לכלול פחד, אילוצים, וחוסר הנוחות חיצוני. בברית הישנה, אלוהים לימד את האנשים הסוררים שלו באמצעות תהליך פשוט כזה של disciplina, לבדוק ולהעניש יצר הרע שלהם על ידי סדרה שלמה של אסונות אלוהית-מדרבנן.

ברור שהנוסחה של גירץ היא פשוטה מדי כדי להכיל את הכוח של מוטיב זה של סמליות דתית. אבל הכוח החל את כל הדרך מן החוקים הקיסרי והכנסייתי) וסנקציות אחרות אל פעילות מוסדות המשמעות (משפחה, בי"ס , כנסייה) ואל הגוף האנושי (צום, תפילה וכו').

התצורות של כוח במובן של סמל דתי, מגוונת מאוד החל מאיפוק אחד בעולם הנוצרי למשנהו, מעת של אוגוסטינוס, דרך ימי הביניים, עד למערבית הקפיטליסטית התעשייתית של היום, אבל דפוסי הרוח המניע הדתי והאפשרויות לידע האמת הדתית, השתנו.

גירץ אומר שהנטיות הדתיות תלויות באופן מכריע על סמלים דתיים מסוימים, כי סמלים אלה פועלים באופן בלתי נפרד מהמוטיבציה הדתית והפעילות הדתית.

גירץ עושה הבחנה בין נטיות דתיות ונטיות חילוניות. הוא טוען שהנטיות הדתיות הן מכוונות להשגת מטרה בלתי מותנית כמו נירוונה.

הגדרת ויצירת דת: דחיית "פגאני" פרקטיקות או לקבל אותם. הכנסייה בימי הביניים לא ניסתה להקים  אחידות. השיח הסמכותי שלה היה תמיד עם הבדלים, דרגות, חריגים. וזה ביקש שיעבוד של כל האימון כי המקור האותנטי היחיד בו אפשר להגיד את האמת לאחר השקר זה היה אבות הכנסייה הראשונים שהקימו את העיקרון כי רק כנסייה אחת יכול להפוך את מקור לאימות השיח. הם ידעו את הכוח של הסמלים. בכנסייה בימי הביניים היה תמיד ברור מדוע היה צורך מתמשך להבדיל דת האמת מן השקר, וכן הקדושה מן (דת מה לא היה הדת) החילוני, ההבחנות שעבורו היה השיח הסמכותי. כמה פעמים לפני הרפורמציה הגבול בין הדתיים לחילונים היה ממתחדש אבל תמיד הסמכות הרשמית הייתה של הכנסייה.

מאה שנה מאוחר יותר, עם עליית ניצחון של המדע המודרני, ייצור מודרני, המדינה המודרנית, לכנסיות היה ברור שיש צורך להבחין בין "דתיים" ל "החילוני", הסטה, כפי שהם עשו זאת, משקלו של האמת הדתית היה יותר ויותר על הלכי הרוח והמניעים של המאמין. המשמעת החברתית היה, בתקופה זו, שהיא אפשרה ל 'אמונה' ול 'מצפון' לתפוס את מקומם.

אבל בתיאוריה עדיין יהיה צורך להגדיר את הדת. זה היה במאה השבע עשרה, בעיצומה של המהפכה המדעית לאחר הפיצול של האחדות ואת הסמכות של הכנסייה הרומית, כי ניסיונות שיטתיים המוקדמים בהפקת הגדרה אוניברסלית של דת נעשו. חלוץ עניין הדתות האלה, יחד עם העיסוק המקובל של חכמי הרנסנס עם מיתולוגיות של העת העתיקה, אשר הובילו הלורד הרברט לחפש את המכנה המשותף לכל הדתות. הרברט הפיק ההגדרה המהותית של מה שלימים להיקרא טבעי הדת במונחים של אמונות (כ 'כוח עליון'), מנהגים ("פולחן" הורה שלה), ומוסר (קוד התנהגות המבוסס על 'התגמולים ועונשים אחרי החיים הזה "), מה שנראה היום לאנתרופולוגים מובן מאליו.

" דת "היא ביסודה עניין של משמעויות קשור רעיונות של הסדר כללי (ביטוי או גם טקס ותורת) וכי יש לה פונקציות אוניברסליות, היא למעשה הוכחה שיש היסטוריה נוצרית ספציפית.

המוטציה של המושג וגוון של פרקטיקות חברתיות אשר הוא שינוי רחב יותר בנוף המודרנית של כוח וידע. כדי להבין זאת המוטציה  הכרחית כדי לשמור על נבדל ברור, מה שהתיאולוגיה נוטה לטשטש, אלה הם אירועים אשר נותנים משמעות דתית, הם מגלמים משמעות קונקרטית במוסדות. לא רק גירץ משווה שתי רמות של השיח יש את זה גם בתיאולוגיה.

נראה שכדי להבין מהי באמת דת צריך את השיח אשר נותן לפרקטיקות משמעות. משמעות זה התאי הראשון לקביעת מה היא באמת הדת. התיאוריה הדתית הכרחית לשם קריאה נכונה של הירוגליפים פולחן אילם של אחרים, לטקסטים. אבל תמיד, יש משהו שקיים מעבר לפרקטיקות שנצפו, מבעים בשמע, את המילים כתב, וזה פונקציה של התיאוריה הדתית.

השאלות שגירץ אינו שואל: כיצד השיח הדתי בעצם מגדירים דת? מה הם התנאים ההיסטוריים שבהם הוא יכול לפעול ביעילות כתביעה לחיקוי, או איסור, או אימות של מבעים ודרכי אמת? כיצד כוח יוצר דת? הטענה של גירץ: אילו סוגים של צדק, של משמעות, חייב להיות מזוהה עם אימון כדי שזה כדי להיחשב לדת? מכיוון שלכל בני האדם יש צורך עמוק למתן צו הכללית של הקיום, אומר גירץ, הפונקציה של סמלים דתיים זה למלא את הצורך הזה. בבני האדם יש פחד עמוק של ההפרעה. כאוס שמאיים לפרוץ על:  על גבולות היכולות האנליטית שלו (של האדם), על גבולות סמכויותיו של סיבולת, ועל גבולות התובנה המוסרית שלו (של האדם). הפונקציה של סמלים דתיים באיומים הנתפסים להורות הם (אינטלקטואלית, פיזית ומוסרית).

ההצעה כי לדת יש תפקיד אוניברסלי הוא אינדיקציה איך הדת הפכה להיות שולית בחברה התעשייתית המודרנית כאתר להפקת ידע.

גירץ שינה את הקרקע שלו מן הטענה כי הדת חייבת להצהיר משהו ספציפי על טבעה של המציאות (לטשטש זאת, רדוד או מעוות), את ההצעה תפל, כי הדת היא בסופו של דבר עניין של גישה חיובית של הפרעה. השקפה זו של הדת היא תוצר של התשוקה של גירץ להגדיר את הדת במונחים אוניברסליים: מצבו של האדם מלא כאב ובורות, וחוסר צדק, והסמלים הדתיים הם האמצעים החיוביים איתם ניתן להשלים עם מצב זה.

האמונה הדתית תמיד כרוך ב'קבלה מראש של הרשות ", אשר הופך את החוויה:" קיומו של מבוכה, כאב, מוסרית פרדוקס של בעיית המשמעות היא אחד הדברים שמניע גברים כלפי האמונה באלים, שדים, רוחות, עקרונות ועוד. גירץ אמר, כי למרות האמונה הדתית המוצא שלה בקיומו של המבוכה, הכאב הפרדוקס מוסרי, זה לא תלוי בקיומם, אבל על זה מבוסס עיקרון הסמכותית אשר מאפשרת להגיב כראוי להם. הוא אמר שהאמונה היא עצמאית של האובייקט וכל הכאב והייסורים והוא טועה. כי כיום מה שנוצרי מאמין על אלוהים הוא לא מה שהאמינו פעם. ולא נראה שנוצרי מגיב לכאב בורות כמו שהיה אז.

הטיפול של גירץ  לאמונה דתית, ששוכנת בליבה של תפיסתו על הדת, היא מודרנית, שהופרטה מהנוצריים משום שזה מדגיש את העדיפות של האמונה כהלך רוח : ההנחה הבסיסית שביסודו של מה שנוכל אולי לקרוא "נקודת המבט הדתית" הוא שבכל מקום זה אותו הדבר: מי שהיה יודע, היה צריך קודם כל להאמין"  .  בחברה המודרנית, במקום בו ה"ידע"  מושרש בין אם זה בחיי היומיום של הנוצרים ובין  אם זה מדעי הדת, מסביר הנצרות נוטה לא לקבל את "האמונה"  כפי שהסיקו לגבי תהליכי הידע אבל הוא מקבל זאת כתנאי מקדים שלה.  אבל,"הידע" שהוא הבטיח, לא יעבור ( והוא גם טען כי זה לא יעבור)  לידע של חיים חברתיים, וגם לא לידע השיטתי של אובייקטים שהמדע מספק. הטענה שלו היא להלך רוח מסוים, לא לגוף של הידע.  אבל, ההיפוך של אמונה וידע שהוא דורש אינה גם הנחה בסיסית,  אומרים נוצרים מלומדים הדוקים של המאה ה12 ,  שהיו כאלו שבשבילם "ידע" ו"אמונה" היו לא כ"כ ברורים were not so clearly at odds.                                                                      להיפך, "אמונת" הנוצרים יכלה להיבנות על:

1. ידע-ידע  של מכלול ההשקפות (הדוקטרינה) התיאולוגיות  של החוק הקנוני ומשפט הכנסייה.
2. פירוט של חירויות פקידותיות.
3. סמכות של המשרד הכנסייתי ( על נשמות, גופות, רכוש)
4. תנאים מוקדמים ועל ההשפעות של וידוי.
5. הכללים של צווים דתיים.
6. מיקומם ומעלתם של מקדשים, ועל החיים הקדושים.

היכרות עם כל הידע (של הדת) היה תנאי מקדים לחיים חברתיים נורמאלים, והאמונה (שכוללת תרגול ושיח),אוריינטציה לפעילות יעילה בתוכה- בין אם מצד הכמורה הדתית,מצד הכמורה החילונית או  הדיוטות (אנשים שאינם בעל תפקיד בכנסייה). בגלל הדפוס,המבנה והתפקוד האלו של 'האמונה '29' העכשווית- וכך גם של ספקותיהם וחוסר האמון הרב שלהם. הנקודה העיקרית היא ש"ההנחה הבסיסית" שביסודה של מה שגירץ מכנה "נקודת המבט הדתית"  שלא בכל מקום זה אותו הדבר.

גירץ מציין את "נקודת המבט הדתית" כמו סתם אחת בין שאר נקודות המבט האחרות אשר שונות זו מזו:    1.מנקודת מבט של ההיגיון הפשוט,טוענת ש"זה עובר מעבר למציאות של החיים היומיומיים בכדי להרחיב את אלו  אשר נכונים ומשלימים אותם,ו (בגלל) הגדרת הדאגה שלו אינה פעולה עם אלו בעלי מציאות רחבה יותר אבל הקבלה מהם, האמונה נמצאת בהם".

2.מנקודת מבט מדעית, טוענת ש"אלו שאלות על המציאות של חיי היומיום לא מתוך הספקנות הממוסדת שנעלמת בנתינת העולם לתוך מערבולת של השערות הסתברותיות, אלא במונחים של מה שנדרש כדי להיות רחב יותר,אמונה לא היפותטית.

3. מנקודת המבט האסתטית טוענת "במקום לגרום להתנתקות מהשאלה כולה של העובדתיות, זה ייצור אווירה של דמיון ואשליה,זה מעמיק את הדאגה עם העובדה ומבקש ליצור אווירה של הממשות המוחלטת"

מה שגירץ  ניסה לסכם את מה שהוא חושב על היגיון,מדע ואסטתיקה היו על החברה העכשווית.

זה לא יהיה קשה להסכים איתו על האפיונים של נקודות המבט 30 וגם עם ההנחה לכאורה כי למעשה "נקודות המבט" שלנו חייבות להיות אותו דבר כמו אלה של פעמים ומקומות  אחרים.

31  אבל,הנקודה החשובה ביותר שנוצרת כאן היא שהטעם האופציונאלי במונח של"פרספקטיבה" מטעה מאוד כשזה מיושם באופן שווה למדע ולדת בחברה מודרנית: הדת היא אופציונאלית באופן שהמדע לא.

שיטות מדעיות,טכניקות,ידע פישטו ויצרו את המרקם הכי טוב של החיים החברתיים בדרכים שהדת לא עושה יותר.

32  במובן  זה, הדת היום היא נקודת מבט (או "התייחסות" כמו שגירץ לפעמים קורא לזה) אבל המדע הוא לא!

בנוסף,במובן זה, ,המדע לא יימצא בכל חברה בעבר ובהווה.

מיד אנו נראה את הקשיים שנקודות המבט של גירץ גרמו לו, אבל לפני כן,אנחנו צריכים לבחון את הניתוח שלו של המכאניקה של תחזוקת המציאות בעבודה בדת.

ביחד עם טענות קודמות על התפקודים של סמלים דתיים, הערתו של גירץ ש"זה בטקס פולחני- שבו יש התנהגות קדושה-שזו ההרשעה שהתפיסות של הדת הן אמיתיות וההנחיות הדתיות האלו נשמעות כאילו נוצרו איכשהו.

 כל הקטע הארוך שזה נלקח אחורה וקדימה בין השערות שרירותיות על מה שמתרחש בדימיון של המנחה (אדם האחראי על ניהולו של טקס דתי) , ובין הטענות הכלליות על הטקס הפולחני כמו החתמה.

במבט ראשון,זה נראה שילוב מוזר של פסיכולוג שבוחן את ה"עצמי" עם אחד שחוקר את ההתנהגות- אבל כמו שויגוצקי 33 טען לפני הרבה זמן, השניים, הם בשום אופן לא עולים  בקנה אחד יחד, זה כ"כ רחוק כמו ששניהם הניחו שתופעות פסיכולוגיות מורכבות למעשה מההשלכות של גירויים שונים בסביבה.

ברוח הזו, הדגשתו של גירץ על החשיבות המרכזית של הטקס הפולחני ל"נקודות מבט דתיות", ניתנת מדוגמאות נרחבות  מ   Hindu TALAL ASAD  249    India and Bail.

הפונקציה של טקסים פולחניים בליצור "הרשעה דתית" היא השערה (לכן, "מהדרמות הלא אמיתיות האלו גברים משיגים את אמונתם כפי שהם "מציירים" את זה", אבל איך או למה זה קורה,זה יוסבר כעת. ואכן, זה הודה שהצהרה דתית כזו לא תמיד מושגת בטקס דתי:"כמובן, לא כל מופעי התרבות הם הופעות דתיות,ואת הקו  שמפריד בין אלו שהם דתיים,ואמנים ואפילו פוליטיקאים ,זה לעיתים לא כ"כ קל "לצייר" בפועל,עבור, פורומים חברתיים,פורמים סמליים שיכולים לשמש למטרות מרובות"

אבל מה שזה מבטיח שהמשתתף לוקח את הפורומים הסמליים בצורה כזו שמובילה לאמונה שאם הקו המפריד בין נקודות מבט דתיות ולא דתיות היא לא כ"כ קלה ל"ציור"? יש להניח שחייבת להיות לאדם את  היכולת ואת הרצון לאמץ השקפה דתית לפני ביצועי הטקס הפולחני, כדי שלא יהיו שאלות על איך הטקס מסוג זה עובד ואם כן נשאלות שאלות, אז הטקס הפולחני לא יכול להיות המקום שבו "אמונה דתית" מושגת, אבל אם זה קורה מוציאים החוצה ומאשרים (פשוטו כמשמעו) . שוב, אם אנו רוצים להבין איך זה קרה, אנו חייבים לבחון לא רק את הטקס עצמו,אלא לבחון גם מגוון של פעילויות משמעתיות זמינות, של פורומים מוסדיים על  ידע  ותרגול שגורמת לכך  שה"אני" נוצר ,והאפשרויות של השגת האמונה יוצאות החוצה. במילים אחרות, עבור אנתרופולוגים להסביר "אמונה" חייבת להיות בראש ובראשונה עניין המתאר תלות על שיחות ותרגולים סמכותיים, ולא על חשיבה האינטואיטיבית של המצב הנפשי  שמשתרעת מאחוריהם שנגרמת ע"י הטקס הפולחני.  ציינו יותר מפעם, שדאגתו של גירץ לזהות סמלים סמליים לפי הקריטריונים האוניברסאליים,ולהבדיל את נקודת המבט הדתית נחקר בבירור על אנשים שאינם דתיים. זה יראה שהפרדת הדת מהמדע,מההיגיון,מהאסתטיקה,מהפוליטיקה ועוד, מאפשרת לו להגן על זה נגד האשמות של "אשליה",חוסר היגיון" וכו'.    אם הדת הייתה נקודת מבט ייחודית, אשר לא עושה במהותה תחרות עם אחרים, ושיותר מכך, מבצעת פונקציה תמיד הכרחית ויוצאת דופן,היא לא יכולה להיות מואשמת ב"תודעה כוזבת" . אולם דרך ההגנה הזו מפוקפקת. סמלים דתיים יוצרים נטייה,הוא מציין כי זה "נראה" מציאותי באופן ייחודי. האם זו נקודת המבט של סוכן ביטוח בטוח למדי) שחייב תמיד לפעול במסגרת עמוסה של ההסתברויות הניתנות מבחינה היסטורית), או של משקיף ספקני (מי יכול "לראות דרך" הייצוג של מציאות למציאות עצמה?) זה אף פעם לא ברור. וזה אף פעם לא ברור בגלל שגירץ אף פעם לא בודק "האם", ואם כן באיזה מידה ובאיזה אילו דרכים, "החוויה"  הדתית מתייחסת למשהו מהאמונות של העולם החברתי שאנו חיים בו.   השמטה זו קשורה לטיפולו בסמלים הדתיים כמו ש sui generis, התנאי המקדים לחוויה הדתית, ולא של החיים החברתיים. לקראת סוף הניסיון שלו, גירץ מנסה ליצור קשר, ולא רק הפרדה, בין נקודות המבט הדתיות לבין ההיגיון והתוצאות מראות עמימות בסיס לגישה כולה. ראשית, ציור על Schutz Geertz  קובע שהעולם היומיומי של אובייקטים הגיוניים ופעולות פרקטיות הם משותפים לכל האנושות בגלל שההישרדות שלהם תלויה בזה.

שנית, הוא מודיע לנו שאנשים זזים הלוך ושוב בין נקודות מבט דתיות לנקודות מבט של ההגיון.

נקודות המבט האלו הן כ"כ שונות,הוא מצהיר,שרק 'Kierkegaardian leaps' יכולות לכסות את הפערים התרבותיים שמפרידים ביניהם. לבסוף,גירץ מסכם שלאחר הטקסיות..לתוך מסגרת של משמעויות  שהתפיסות הדתיות מגדירות, והטקס נגמר, חוזר שוב להיגיון של העולם, האדם הוא-אלא אם כן קורה משהו, נסיונות העבר נכשלו להראות שינוי. וככל שהוא השתנה, אז כך גם עולם ההיגיון, כמו שזה נראה עכשיו אבל הפורום החלקי של המציאות הרחבה שמתקן ומשלים עם זה. החשבון המוזר של הסטת נקודות המבט ושינוי עולמות הוא תמוה.זה לא כ"כ ברור בין אם במסגרת דתית ובעולם ההיגיון בין אלו שנעים כבודדים,שאינן תלויות בו או לא.  רוב ממה שגירץ אמר בתחילת המאמר ירמוז שהם עצמאיים,ואת ההערה שלו על ההיגיון שהיותו חיוני להישרדותו של אדם גם מחזקת את הקריאה הזו. עם זאת,זה גם הוצע כי כמו שהמאמין משנה את נקודת המבט שלו כך גם הוא עצמו משתנה,וכמו שהוא משתנה כך גם עולם ההיגיון שלו משתנה והופך להיות יותר נכון.   אז האחרון,בכל אופן,הוא לא עצמאי לצעדים שלו. אבל זה יופיע מהחשבון שעולם הדת שהוא עצמאי,מפני שזה המקור של חוויה למאמינים,ודרך חוויה זו, המקור של שינוי בעולם של ההיגיון: אין הצעה בשום מקום שעולם הדת (או נקודת המבט) הושפע ע"י חוויה מעולם ההיגיון. הנקודה האחרונה עולה בקנה אחד עם כל גישתו של גירץ, שהסמלים הדתיים הם מיוחדים במינם sui generis  ,אבל בהקשר הנוכחי היא מוצגת לקורא עם פרדוקס: העולם של ההיגיון תמיד משתוף לכל בני האדם, ודי ברור מעולם הדת,  אשר כל אחד שונה מקבוצה אחת לשנייה,כמו שתרבות שונה מתרבות אחרת.   תוצאות הפרדוקס מהדבקות של גירץ לפנומנולוגיה המבולבלת שב"מציאות" נמצא  במרחק של נקודת מבט חברתית של סוכן מהאמת, מדידים רק ע"י הצופה המיוחס, וגם את הידע המהותי של עולם ההבניה החברתית שזמינה גם לרשותו של הסוכן וגם של הצופה, אבל האחרון רק דרך הקודם.  אולי נוכל ללמוד משהו מהפרדוקס הזה שעוזר לנו להעריך את מסקנותיו הבטוחות של גירץ: "המחקר האנתרופולוגי של הדת הוא נמצא לפני ניתוח דו-שלבי:הראשון – הניתוח של מערכת של משמעויות שנמצאת בסמלים שהופכים את הדת למתאימה, ושני,בנוגע למערכות האלו לתהליכים של הבניות-חברתיות ותהליכים פסיכולוגיים. איך זה נשמע הגיוני,אבל עדיין איך זה מוטעה,בוודאי, אם סמלים דתיים הם מובנים,על האנלוגיה עם המילים,כמו כלי רכב למשמעות,משמעויות מסוג זה יכולות מבוססות באופן עצמאי על הדרך החיים שהם משתמשים בה? אם סמלים דתיים נלקחים כמו אלמנטים של טקסט מקודש,אנו יכולים לדעת  למה הם מתכוונים ללא התייחסות לתחומים החברתיים ע"י בדיקה אם הקריאה הנכונה שלהם בטוחה? אם סמלים דתיים נחשבים כדפוסים באמצעות איזה דרך (חוויה) הוא נעשה,אנו יכולים להגיד הרבה על דרך הזו בלי להתחשב איך זה נוצר? גם אם זה נטען שמה שנחווה דרך סמלים דתיים הוא לא,למעשה,משקף את העולם החברתי אלא זה רוחני, ניתן לטעון שהתנאים בעולם החברתי לא קשורים לעשייה של סוג של נגישות החוויה?   האם המושג של הכשרה דתית ריקה לחלוטין? – גירץ מציע שני שלבים,ואני(כנראה מחבר המאמר) מציע אחד. סמלים דתיים- בין אם אחד חושב עליהם במונחים: תקשורת, הכרה, פעולת המנחה או הבעת רגשות-  לא יכול להיות מובן באופן עצמאי בקשרים שלהם עם "סמלים" לא דתיים או בצורת הדיבור שלהם של החיים החברתיים ששם עבודה וכוח הם מאוד חשובים.  הטענה שלי,אני חייב להדגיש,היא לא רק שסמלים דתיים הם קשורים באופן הדוק לחיים החברתיים ( וגם להשתנות עם זה), או שהם בדרך כלל תומכים בכוח דומיננטי ( ולעיתים להתנגד לה).  זאת מכיוון שהתחומים החברתיים הם מהותיים לתחום שבו ייצוגים דתיים רוכשים את כוחם ואת האמת שלהם.  מהנאמר לעיל, לא נראה שצריך לחפש משמעויות של פרקטיקות וביטויים דתיים בתופעות חברתיות, אבל רק את האפשרות שלהם ואת מעמדם הסמכותי ניתן יהיה להסביר כפי שתוצאות של דיספלינות וכוחות ייחודיים מבחינה היסטורית. לכן, הסטודנט האנתרופולוגי של הדת צריך להתחיל מהנקודה הזאת, ולא ,כמו שגירץ עושה, מתוך  התפיסה של התרבות כטוטאליות קודמת של משמעויות, מופרדת מהתהליכים של היווצרות וההשפעות של הכוח, המרחפת מעל המציאות החברתית.  לגבי ההבחנה המוכרת היטב זמן רב, אבל הלא מספקת יותר ויותר בין פעולה טכנית (או אינסטרומנטלית) ופעולת הבעתית (או סמלית), קבעה את הכיוון העיקרי של מחקרים אנתרופולוגים על הדת.  הדת, כשלעצמה, הייתה בדרך כלל נתפסה כחוויה, והרעיון העיקרי היה לגלות, בדרכים כלליות וספציפיות,מה היא מסמלת. זה חל במידה שווה למה שנקרא אינטלקטואלים וכותבים סימבולים, ככל שהרעיון העיקרי של שניהם זה לחקור לתוך ההצהרות של העולם שבו המאמינים הדתיים כביכול יוצרים,בין במישרין או בעקיפין, בין בפרקטיקות או בפרשנות של הפרקטיקות האלה. מחקרים על פונקציות חברתיות של נטיית הדת להיות או בדרכים רדוקציוניסטיות  של הגעה למשמעויות שלה, או (יותר שימושי) דרכים של תיאור השלכות חברתיות שלמרות הגיעו ממוסדות דתיים, עשוי להיות גם שמור ע"י אלו שהם "חילוניים". הדת עצמה התקרבה לעיתים נדירות במונחים של "פעולות טכניות"- כלומר,משמעת על הגוף,על הדיבור, שמשמשת ליצור דת במגוון שלה. תחומים אלו הם תנאים מוקדמים עבור צורות חשיבה שונות של מחשבה ופעולה, אבל הם חייבים להילמד וללמוד, ולכן הם עצמם תלויים במגוון של מוסדות חברתיים ותנאים חומריים. למאמר של גירץ יש את המעלה הטובה של הצהרה עם תחכום עמדה ייחודית על בעיה מושגית קשה. זה חלק מהתנועה באנתרופולוגיה שכבר בכמה שנים האחרונות היה חשש לקחת את המערכות המסמלות של תרבויות אחרות ברצינות מאשר שהיה לפני- וגם להעסיק מודל מורכב יותר של פעולת השפה בניתוח  של תרבויות אלו. העוצמה שלה טמונה בניסיון להפגיש ביחד מגוון רחב של שאלות חשובות שקשורות לקוגניציה ותקשורת,סמכות ונטיות,תרגול והייצוג שלה-טופלה יחד לא לעיתים קרובות בדיונים האנתרופולוגים של הדת.  אבל החולשה הכללית של עמדתו של גירץ הופכת להיות הפסקה הין סמלים (חיצוני) ונטיות (פנימי), אשר מקבילה להפסקה בין "מערכת תרבותית" ו"מציאות חברתית".  דרך המחקר שלי על המאמר שלו,אני צריך להגיע למסקנה שאולי התגובה הפורה לזה לא תהיה לנסות לגשר בין השניים, אך להעביר לגמרי את הדואליזם . במקום להתקרב לדת עם שאלות על משמעות חברתית של מכלול השקפות ותירגול,או אפילו על ההשפעות הפסיכולוגיות של סמלים וטקסים פולחניים, תן לנו להתחיל ע"י כך שנשאל מה הם התנאים ההיסטוריים (תזוזות,שיעורים,מוסדות, אידיאולוגיות) הכרחי עבור קיומם של תרגולים ושיחות דתיים ספציפיים. במילים אחרות,תנו לנו לשאול: איך כוח יוצר דת? בכדי לשאול את השאלה הזאת, צריך לחפש את התשובה בתחומים החברתיים וכוחות החברתיים שבאים יחד ברגעי היסטוריים מסוימים, בכדי להפוך השיחות,תרגולים והמרחב הדתיים הספציפיים לזמינים.   מה שנדרש זה חקירה שיטתית ולכן הן הדרכים שבהן,בכל חברה,תחומים חברתיים נוצרים וידע סמכותי, הדרכים שבהם "האני" צריך להגיב לידע הזה,הדרכים שבהם ידע נצברים ומופצים. הגדרות אוניברסאליות של דת מעקבות חקירות מסוג זה משום שבמידה שהם שואפים לזהות מהויות כשאנחנו צריכים לנסות לחקור מערכות ממשיות של יחסים.