גירץ (אנתרופולוג) הנהיג שני מונחים לתיאור: THICK DESCRIPTION ו THIN DESCRIPTION.
זה תורגם כ"הסבר גדוש" או תיאור גדוש ו"הסבר מחוק" (כמו בספרי בישול). ההבחנה הזו היא יסודית. היא עומדת מאחורי מה שגירץ עושה וגם ההבדל בין נטורליזם ופרשנות.
התיאור המחוק אמור לא לכלול שיפוטים, הערכות וכו' (שזה אותו דבר בעצם) בפעולה. לדוגמא, קריצה: להגיד שמישהו "עצם עין אחת" זה מחוק. להגיד "קריצה" זה גדוש (כי יש לזה משמעות חברתית כלשהיא, משהו לגבי אמת, אירוניה וכו').
גירץ חוזר למעגל ההרמנויטי של טיילור. כי התיאור של חברה כולל בתוכו באופן אינטגרלי אלמנטים גדושים. אי אפשר לעשות רדוקציה לתיאור בלי פרשנות. ועכשיו אנחנו במעגל של פרשנות על פרשנות ולעולם לא מגיעים ממש למציאות שאותה מפרשים. כי כל דבר שנגיע אליו הוא בעצמו פרשנות.
המאמר על קרב התרנגולים הבאלינזי הוא פרשנות על הפרשנות שנותנים הבאלינזים על קרבות התרנגולים. המאבק בין שני בעלי כרבולת זה לא התופעה החברתית שהיא קרבות תרנגולים. הנקודה היא שקרבות התרנגולים הם מלכתחילה טקסטף זה דורש פרשנות. אי אפשר להבין את זה בלי.
כמה זה אמין? כמה זה מדעי?
זה סיפור. על מי הוא? עלינו או על הבאלינזים (המושגים שהוא משתמש בהם נראים מיובאים מהעולם שלנו: “סטאטוס" וכו'). גירץ מודע לשאלה. קשה להיות אנתרופולוג בלי לחשוב על זה. השאלה היא לגבי איך מתארים חברה: בכלים שלה או בכלים שלנו? מהו האילוץ על תיאור הולם?
גירץ אומר שהוא יותר "מספר סיפור" מאשר מתאר משהו מדעי. אז האם זה מדעי בכלל? או שהסיפור הוא מסר (למשהו כן מדעי)?
כי כשאנחנו חושבים על סיפור, זה משהו שחורג מהמסר שלו. זה לא רק אמירה זה גם איך אומרים אותה. המדיום משמעותי. איך הספר כתוב. אז אם מה שגירץ כותב נועד לשרת מטרה תאורטית, זה לא ממש סיפור, כי זה שטוח יותר. אבל אם המטרה היא להעביר חוויה ולייצר חוויה אז זה כן סיפור. וזה לא מקרי אם צריך לחוות תופעה כדי להבין אותה.
המחלוקת בין הגישה הסיפורית והגישה התאורטית היא ממש השאלה אם יש דרך אחרת לעשות מדע.
וגם: אובייקטיבי מול סובייקטיבי – האם מתואר כאן משהו שבהכרח מתווך על ידי התנסות מסוג מסויים ואישיותו של החוקר? הרי אישיות החוקר נכנסת לתיאור התופעה ואז כמספר האנתרופולוגים כך מספר החברות הבאלינזיות.
"סיפור"
זה סיפור ולא תאוריה. זה סוג מסויים של תקשורת שמתבסס על הגדרות לא בהכרח מדוייקות ועל השתרשרות התרחשויות וקישורן לאו דווקא באופן שמבוסס על ניסויים והכללות. יש בסיפור הגיון פנימי שלאו דווקא ניתן להכללה.
כשביקרו את גירץ מכיוון עוד יותר נרטיבי, הם אמרו שהוא משתמש באמצעים ספרותיים של מדריכי תיירות. הביקורת מדברת על הפונקציה של ביסוס סמכות על הידע: אחרי שגירץ מספר על איך הוא הפך לאחד מהם בקטע של הפשיטה, אנחנו מרגיעים את הביקורת ואומרים שהוא רשאי לדבר על הבאלינזים. לסיפור יש אמצעים רטוריים וגירץ משתמש בהם.
גירץ מספר סיפור ומצד שני מנסה לבנות לו תוקף. הסיפור הזה הוא אמיתי. הנרטיביסטים מבקרים את לא את אופן הסיפור, אלא רק רוצים להגיד שזה עוד סיפור מבין סיפורים רבים שאפשר לספר. כלומר, הם לא נגד הסיפור, אלא נגד הטענה לאמת.
איך נגן על גירץ?
הטענה הראשונה תהיה שהסיפור הוא לא רק המסר – יש התרחשות שבגלל אופייה (בגלל העובדה שהיא התרחשות גדושה. שהקטגוריות הכלכליות-רציונליות לא ממצות אותה. מה שבנטהאם קרא לו “משחק עמוק” שחורג מהסיכונים הרציונליים ולכן צריך להיות אסור על פי חוק) היא לא יכולה להסתכם בז'אנר התאורטי. למה?
· הז'אנר התאורטי מחייב הכללה. הטענה של גירץ היא שההכללה, ככל שתהיה רחבה יותר, כך תחמיץ יותר את ההתרחשות שהיא מבקשת לתאר.
דוגמא: נניח שמישהו מציג תאוריה רחבה של ניו-אייג' כלל עולמי. הוא אומר שהתאוריה הזאת מסבירה התרחשויות של חזרה לדתיות בישראל ואת התיירות הישראלית בהודו, וגם את מה שקורה בחוות אורגניות באיטליה וכו'. כל אחד מהדברים האלה הוא דוגמא, הוא ביטוי למשהו כללי יותר שזה הניו-אייג'. נגד זה אפשר להגיד שאם המטרה היא באמת להבין את הישראלים בהודו, אז נספר משהו ספציפי יות מניו-אייג' כללי. ולא רק שנגיד משהו ספציפי, גם נבין יותר טוב את העניין. הסיפור הוא ז'אנר הולם כי הוא מסוגל להתמקד ככה ולתאר מקרה לפרטי-פרטים כדי שנוכל להבין את ההגיון הפנימי מבלי להכליל. אם יש לתופעות חברתיות הגיון פנימי עמוק, אז צריך לחקור כל תופעה לגופה. כי ההגיון שלה הוא פנימי, ולא ניתן להכללה למקרים אחרים. יכולים להיות מקרים דומים, או מקרים עם הגיון פנימי דומה. אבל זה לא אותו דבר, ואת ההבדלים רואים רק בספציפי ולא בכללי.
· המסר הוא לא תחליף לסיפור עצמו. אפשר להבין איך ללכת לקרב תרנגולים זה כמו ללכת למלך ליר, אבל זאת לא הכללה ולא תרגום (זה לא אומר שקרב תרנגולים זה סוג של אומנות). זאת רק אנלוגיה שאומרת שזה יותר דומה למלך ליר מאשר למשחק כדורגל. אבל זאת אנלוגיה והיא לא ממצה. ולכן, הבחירה בז'אנר הסיפורי היא לא מקרית.
· המחלוקת המתודולוגית: האם סיפור הוא אמצעי שמטרתו הוא תוכן תאורטי או שהוא מטרה בפני עצמו. אז מהי המטרה? אם נשאל מהי מטרת המדע (של מחקר מדעי) אז נענה לעצמנו משהו שקשור לקוגניציה (להגדיל את יכולת הניבוי / את הידע וכו'). אבל בפרקטיקה של גירץ של מדע (וזה לב המחלוקת בין הפרשנות והנטורליזם), לפחות חלק מהמטרה של מדעי החברה היא להרחיב את הדעת גם במובן של מודעות עצמית. כלומר, התפישה של גירץ והפרשנים היא להתייחס אל חברות אחרות וקיומים אחרים כאופציות נוספות למשמעויות אנושיות (לבניית עולם משמעות אנושי). וכך להרחיב את היכולת שלי למצוא משמעות בחיים שלי. יש בתפישה ההרמנויטית תפישה של המדע כבעל תכונה מוסרית פנימית. ולכן, כשבוחנים חברה אחרת הכי גרוע זה לתרגם אותם למה שקורה אצלי. זה אתנוצנטריות. זה טיעון נגד מי שחושב שכל החברות דומות (או שהן בנויות על מבנים קבועים), ולכן נגד הכללות מדעיות.
· גירץ לא נגד הכללות ככלי להבין חברה ספציפית. יש "אופי באלינזי" לדעתו. ולכן הוא הולך על חבל דק. הוא אומר שלא ניתן להתחיל לתאר חברה אנושית בלי כמה מושגים גדושים בסיסיים. לדוגמא, חיבה. המציאות החברתית נתונה ככזאת. ולכן יש כאן הכללה והשוואה. אצל כל האנשים יש חיבה וסלידה.
הגישה של גירץ מנוגד באופן עמוק לאתוס המדעי לגבי אובייקטיביות. האתוס המדעי אומר שהגישה אל האמת לא תלויה בחסד-אלוהי. היכולת שלנו להגיע לאמת תלויה במתודה. גירץ, לעומת זאת, אומר (בצניעות מזוייפת) שבשילוב של נסיבות (פשיטה משטרתית) ושל אופיו (היכולת האישית שלו, מתת החסד שלו ליצור קשר בין-תרבותי) הוא הצליח לחשוף את האמת. זה בעצם אומר שהמתודה היא לא מספיקה כדי להגיע לאמת. אנתרופולוג צריך להשיג קשר כדי לחקור חברה. והקשר הזה מושג באופן אישי והוא תלוי באישיות. זה סוג של מיסתורין (ההפך ממה שאמר וובר על הסרת הקסם מהעולם).
האם זה אומ שמדע סטייל גירץ הוא לא אובייקטיבי?
הוא כן אובייקטיבי כי הוא מתאר מציאות. הוא סובייקטיבי כי הוא תלוי בסובייקט שאני (אישיות) כי רק כי אני כזה מוצלח וסקסי הצלחתי לייצר קשר עם הבאלינזים. זאת הנגדה שונה.
אחת מדברת על אובייקטיביות של מסקנות, שלפי גירץ (וזה נשמע סביר) לא תלויה במי הוא: הוא חוקר חברה. מי הוא לא מכתיב את החברה שהוא חוקר.
האחרת מדברת על מתודה, שבה יש סובייקטיביות (כי זה תלוי בסובייקט) אין מתודה קרה שלא תלויה באישיות.
אבל אם צריך כישורים כדי לעשות מדע, האם צריך לכישורים שונים למדעי החברה ומדעי הטבע?
אם הכישורים במדעי החברה הם משהו לגבי קשר אנושי ושיחה ובמדעי הטבע זה יותר משהו נאליטי ומתמטי אז לא.
יש שיגידו שכישוריו של מדען של מדעי הטבע אינם מתמטיים אלא של זיקה אל הטבע (אינשטיין אמר שמה שמאפשר לו לגלות דברים על הטבע זאת האהבה האינטלקטואלית שלו לטבע. זה פראפרזה על שפינוזה). ואז הגבולות מטשטשים.
לגבי מתודה:
“התצפית המשתתפת" – אי אפשר לשחזר את המתודה של גירץ. אפילו אם נשחזר את הנסיבות באופן מושלם, עדיין יש משהו שהוא "גירץ" שרק הוא הצליח לחקור את התופעה הזאת באופן שהוא היה בו. במילים אחרות: אי אפשר להעביר ביקורת על גירץ דרך עריכת אותו ניסוי ומציאת מסקנות אחרות. כי אי אפשר לשחזר את הניסוי, כי זה התבסס על משהו שיש בגירץ בעצמו.
האם גירץ מתרגם?
לא. הוא לא מניח אמת מידה משותפת בין תרבותיות (רדוקטביליות). אין לי איך לתרגם, אבל יש לי איך להבין על ידי השתתפות. בעצם, זה לחיות בשתי פרדיגמות: זאת שלי וזאת של שם.
ביקורת על הגישה הזו גורסת שאם לא ניתן לתרגם את התרבות למונחים שלנו אי אפשר לספר אותה. אם הצלחת להגיד לי מה קרה שם אז יש לך מנגנון תרגום (כי זה לא היה באנגלית).
אבל גירץ יגיד שזה לא תרגום. שהוא למד את השפה שלהם והבין את התופעה דרך השפה שלהם. אבל לנו הוא לא יכול לספר על זה באותה שפה, אז הוא מנסה להעביר לנו כמה דברים דרך המונחים שלנו.
האם הטענות של גירץ הן רק לגבי אנתרופולוגיה?
גירץ אומר שאם נניח שמודל ההסבר הבסיסי הוא איזשהו מודל רציונלי, אז הרבה תופעות מוסברות כ"סוטות" מהרציונל וצריך להסביר למה הן סוטות. ברירת המחדל תהיה הפעולה הרציונלית. ואם אתה לא פועל כך, צריך להתדיק את זה.
במדע המדינה, נניח, לגבי התנהגות בוחרים זאת ממש המסגרת התאורטית המקובלת. ולא ברור שאפשר לחקור את זה אחרת. שיש מתודה אחרת שתוכל להבין את התופעה יותר טוב.
גירץ הוא הרמנויטיקן הוליסטי – רואה את המשמעות בתופעה החברתית ולא בתודעתו של היחיד.
ראה גם: "פרשנות של תרבויות" \ קליפורד גירץ
דת כמערכת תרבותית \ קליפורד גירץ
