פרשנות בראשית פרק י"ח – הבשורה על הולדת יצחק והויכוח על סדום

הסיפור בבראשית פרק י"ח הוא סיפור שנשען על הסיפור הקודם בבראשית פרק י"ז משום שהמילה "אליו" חייבת להתייחס אל מישהו – אל אברהם. חלק מהפרגון של הסיפור כלפי אברהם כבר מתחיל בציון המושג "כחום היום" שכן מאוחר יותר בסיפור הוא רץ ירוץ אל הזרים הבאים לקראתו כדי להזמינם לתוך האוהל. אברהם חווה התגלות אלוהית אך לא כתוב מה נאמר לו. פתאום הוא נושא עיניו ורואה שלושה אנשים – מה קרה להתגלות? לפי קריאתו של רש"י, אברהם כל כך רגיש כלפי אחרים שאפילו באמצע התגלות הוא ינסה להגיש עזרה ("גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה"). אבל יש פה בעייתיות – בדרך כלל התגלות קודמת לאיזשהו תוכן שנמסר מאלוהים. לכן הפירוש הטבעי יותר הוא של רשב"ם (נכדו של רש"י) – יש לקרוא את היחס של פסוק 1 ו-2 ככלל ופרט. כלומר, איך ה' נראה אליו – כאשר שלושה אנשים באו אליו.

השוואה בין שני חלקי פסוק 2 בבראשית י"ח–

"וישא עיניו וירא הנה שלושה אנשים ניצבים עליו

וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל"

'ניצבים עליו' – נראה שהם קרובים אליו מאוד פתאום באופן מפתיע. אם כן, מדוע הוא צריך לרוץ אליהם? לפי זווית הראייה שלו הם היו כבר ממש קרובים, אך באופן מציאותי הם היו רחוקים.

אברהם פונה אל השלישייה בשם "אדוני" ובגוף יחיד – האם המילה אדוני מתייחסת לאדון ברבים או שם קודש? מקובל לחלק בין אדני עם פתח כאדון ברבים לבין אדני עם קמץ כשם קודש. לפי הכתוב זהו שם קודש, אבל זוהי הכרעה מוזרה. למה שיפנה אברהם לשלישיה בלשון קודש? לא נמסר שום נתון על כך שהם מלאכים. מכאן שהקורא מוזמן לקרוא רמיזה פה ללשון קודש.

אברהם בפנייתו עובר מגוף יחיד לגוף רבים "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" – במקרא כאשר מדובר בשלישייה יש לחשוב שיש מישהו אחד מרכזי עם שני מלווים, ולכן יש לפנות למנהיג, לדמות המרכזית. בהמשך יש חזרה על לשון המהירות ועל הריצה. לא רק אברהם ממהר, אלא כל הבית אחוז תזזית. פרט זה מבליט את הכנסת האורחים המושקעת של אברהם. בנוסף לכך, הכנת הסעודה הגדולה למען שלושה אנשים זרים מרשימה מאוד.

בהמשך הסיפור אחד המלאכים פונה אל אברהם – הוא מבטיח שישוב אליו תוך שנה ובזמן זה יהיה לשרה בן. שרה, שכבר הגיעה לגיל הבלות, צוחקת על הנאמר להם. בנקודה הזו יש כמעט מחלוקת בין ה' לתורה – פסוק 11 בפרק י"ח הוא מעין התפרצות של המספר לתוך הסיפור ממש לפני התגובה של שרה "ואברהם ושרה זקנים…". התפקיד של קטע זה הוא להצדיק או להזדהות עם הצחוק שלה. מצד שני – המלאך גוער בשרה ולא מזדהה עם צחוקה, איך היא לא מאמינה שה' יכול לעשות ניסים כאלה. הסיפור ממש מזכיר את סיפור ברית המילה. הסיפור מסתיים בכך שמישהו (לא ידוע מי) אומר לשרה "לא, כי צחקת" (פסוק טו') לאחר שהכחישה זאת. הסיום הופך את הצחוק למוטיב דרמטי בסיפור.

מדוע ה' טרח להודיע לאברהם ושרה את אותה הבשורה שכבר נמסרה להם מקודם? על מנת לענות על שאלה זו יש צורך להשוות בין שני הסיפורים. לפני זה, הדעה האלטרנטיבית טוענת שמדובר בשתי זוויות ראייה שונות (כותבים שונים). זוהי תפיסה מחקרית מאוד מקובלת על פי שיטת המקורות למרות שחלקו עליה רבים. ייתכן שכדי לפתור את הבעיה נצטרך ללכת דרך הספרות לפני שהולכים דרך ההיסטוריה.

התפקיד העלילתי של השאלה "איה שרה אשתך?" הוא כנראה לקשר את הבשורה אליה. דווקא בגלל שמדובר כאן בזוג, ובנם שייך לכל אחד מהם, מעניין לנסות להבין את פשר הפיצול.

ההשוואה הזו מזכירה מאוד את ההשוואה בין הסיפורים על הגר. משמעות הדבר היא שהסגנון הספרותי באמת קשור לשני צירים הקיימים בספר בראשית. כמו יחס בריחת הגר לגירוש הגר כך ניתן לבאר את ההשוואה הזאת. הבשורה לאברהם מאוד ברורה בשבילנו בהקשרה לספר בראשית – אברהם נבחר להקים אומה, לשם כך הוא כורת ברית עם ה'. בנוסף, על מנת להקים אומה יש צורך במישהו שימשיך את המשפחה. כלומר, מאוד מובן לנו למה צריך בן – על מנת להמשיך את הברית. כמו עם הסיפור של הגר, ספר בראשית שעוסק במימוש הברית מציג את אברהם בתור הגיבור. הסיפור על הבשורה באוהל הוא המפתיע – כמעט כאילו לא היה צריך לקרות מבחינת התכנון האלוהי המוקדם של הקמת האומה. עובדה שלבן אין ייעוד! כלומר, לגבי השאלה מדוע אלוהים שוב בא לבשר – בסיפור עם אברהם זה ברור למה אלוהים מבשר את הבשורה, אבל בסיפור עם שרה יש הפתעה שצריך לברר. כששרה היא הגיבור המוקד הוא אישי, אינטימי, עוסק בזוגיות, זהו סיפור שסובב סביב הציר האישי. השאלות שמצפים למצוא בסיפור זה הן שאלות מוסריות ולא היסטוריות. על כן גם בסיפור של אברהם שם ה' הוא אלוהים שכן זהו השם הלאומי, ההיסטורי, בעוד שבסיפור של שרה אלוהים מתגלה בשמו הפרטי – בסיפור הנוסך אווירה אינטימית, אישית. זה עדיין לא מצדיק מדוע יש צורך בבשורה נוספת. כל השאלה מסתמכת על כך שהמלאכים באים אל האוהל במטרה לבשר על הבן. האם הנחה זו נכונה? אולי המלאכים באו למטרה אחרת, ופתאום קרה משהו בלתי צפוי שהתגובה אליו הייתה הבשורה על הבן.

עוד לפני הבשורה, הסיפור עוסק ארוכות בהכנסת האורחים של אברהם את שלושת המלאכים. המספר מדגיש שוב ושוב כמה אברהם ממהר, איך כל בני הבית מעורבים, איך הוא רץ אל המלאכים על אף חום היום. כל מי שקורא את הסיפור מצפה שהמלאכים יתנו משהו בתמורה על הכנסת האורחים המושקעת. ייתכן והמלאכים רצו לדון איתו בעניין סדום, אך כדי לא "לקפוץ" ישר לעניין וכדי לא להישאר אדישים לדברים הנחמדים שעשו בשבילם – הם מעניקים להם בן.

כאן נכנס המוסר לתמונה – אברהם ושרה זוכים לבן בשל הכנסת האורחים. סיוע לפרספקטיבה הזו – סיפור ממלכים ב' פרק ד' (הסיפור המאוחר נשען על הסיפור המוקדם) – סיפור על אישה שיוצאת מגדרה לארח זר וכאשר אלישע רוצה לעשות בשבילה משהו כדי לגמול לה תלמיד צעיר מספר לו שאין לה בן (בין היתר יש בסיפור ביקורת על אלישע שמשחק אותה מלאך או אלוהים). כמו שבסיפור אלישע והאישה השונמית – הבן ניתן לה כשכר טוב על הכנסת האורחים שלה, אותו הדבר צריך לקרות גם בפרק יח'. כלומר אברהם ושרה הם באמת זוג שראוי לבן ולא רק לשם קיום הברית.

לאורך מחזור סיפורי אברהם ישנם שני צירים מרכזיים – האחד מתאר את תהליך בניית האומה והשני מתאר את בני הזוג בהקשרים מוסריים. הזיקה שבין הצירים היא חלק ממטרת מחזור סיפורי אברהם – כמעט אפשר לומר שלפי ספר בראשית עם ישראל שיצא מאברהם צריך לאחוז את החבל בשני קצותיו. הסיפור השלם הוא גם היעתרות מלאה להבטחת ארץ ישראל ולייעוד הלאומי ובצד זה אלוהים כל הזמן יבחן את אברהם ואת משפחתו בהקשרים מוסריים. בסופו של דבר, אם מדגישים רק את אחד ההקשרים "קורעים" בעצם את הספר לשניים.

הזכרנו שהמלאכים לא באו לאברהם כדי לבשר על הבן אלא כדי לבשר על סדום. פסוק 16 "ויקומו משם האנשים וישקפו על פני סדום…" מהווה גם המשך של סיפור המלאכים וגם התחלה של סיפור חדש. העובדה שהפסוק הזה בנוי כך רומז לנו על כך שהמלאכים אכן באו למטרה זו. בנוסף, ההשקפה על סדום תהיה גם תחילת סיפור סדום וגם סוף סיפור סדום (בהתחלה על ידי המלאכים ובסוף על ידי אברהם).

נקצר תהליכים וניגש אל הויכוח בין אברהם לה' – אברהם טוען לכך שאסור להחריב את סדום אם יש שם 50 צדיקים. ה' מסכים, ואברהם אט אט יורד במספרים ואף מגיע לעשרה צדיקים. אם לא ימצאו עשרה צדיקים כל העיר תחרב. המלאכים שבאים לסדום לא באים להחריב אותה אלא לבחון אותה. יש כאן שתי עמדות בעצם: מצד אחד ה' מעוניין להרוג את כל אנשי העיר, מצד שני עומד אברהם שמעוניין להציל את העיר בשל הצדיקים. שלב הביניים המתבקש הוא להציל את הצדיקים ולהעניש את הרשעים. למה אין צד בוויכוח שמבקש לעשות את ההבחנה הזו? כנראה שהעובדה שגם אם יש שם כמה צדיקים אשר לא הצליחו להשפיע על שאר העיר לחזור לדרך הישר מבטלת את האפשרות לעשות את ההבחנה הזו. אפשרות אחרת היא שהויכוח הוא לא על האנשים אלא על המקום – "כצעקתה" – המילה המנחה היא 'עיר' או 'מקום'. בחשיבה המודרנית כל אדם נידון לעצמו – אינדיבידואליזם, אבל בחשיבה המקראית היה דבר שנקרא 'גמול ציבורי' – גם ציבור נידון כציבור שעומד מול האל למשפט. כך גם יש משפט לעם. לכאורה כל העיר עומדת מול אלוהים למשפט. הדין האינידיבדואלי בתוך סדום הוא נושא מעניין אבל הוא לא עולה על הפרק כאן בכלל. אם יבוא עונש הוא יחריב את המקום, העיר תיהפך לתל חרבות. על כן, ההבחנה בין צדיק לרשע אינה רלוונטית בכלל.

בעקבות כל זה, המסקנה של פרק יח' היא שאלוהים אמור לרדת לסדום ולבחון אותה – האם אומנם הצעקה היא מוצדקת ומתחוללות שם עוולות ועל כן יש להחריבה, או שיש בה צדיקים ואז ניתן להצילה.

הסיכום לעיל הוא חלק מתוך מאגר המשאבים ביהדות וכן מאגר הסיכומים בתנ"ך באתר.

ראו גם:

גן-העדן ההפוך: מדוע בחר לוט ללכת לסדום?

סדום ועמורה גרסת יוון: המיתוס של פילמון ובאוציס