לוח השנה העברי בימי בית שני – לוח של 364 ימים

לוח השנה העברי בימי בית שני – לוח של 364 ימים

מתוך: מאגר המשאבים בנושאי יהדות: אספות המקורות בנושא לוח השנה העברי

כאשר מדברים על לוח השנה העברי חייבים לזכור את שלושת היסודות שלו הלקוחים מלוח השנה המקראי: השבת, החודש והשנה.

כדי לזכור ולהבין מה היחידה המרכזית שהלוח מנסה לשמר, מה הלוח מעדיף לשמור ומה להזניח.

לוח השנה המערבי – ניסיון לשמר את השמש

לוח השנה המוסלמי – הירח

לוח השנה העברי הנוכחי – חיבור של השמש והירח

לוח שנה של 364 יום

לוח זה הוא לוח שידוע לנו ממספר מקורות, מהספרים החיצוניים וממגילות מדבר יהודה.

ספרים חיצוניים – כינוי לכתבי קודש של קבוצות יהודיות מתקופת ימי בית השני אשר לא מופיעים במקרא. רוב הספרים האלו לא נשמרו בהעתקות בעברית. הספרים האלו נשמרו בדר"כ בשפות לועזיות. למשל הספרים יובלים וחנוך נשמרו בשפת הגעז. חלק מהספרים החיצוניים נשמרו ביוונית. הנוצרים קידשו חלק מהספרים הנוצריים, לכן נשמרו ביוונית.
הייחוד של הספרים הללו הוא שאנו יודעים כי הם ספרים של קבוצות יהודיות, מתאים מציאות של חיים של יהודים בימי בית שני. קיימות עדויות לקיומם בעברית, אך לא נמצא עותק. הספרים לא נשמרו בעברית בגלל שלא נכנסו בחלק מכתבי הקודש, וכחלק מהמקרא.
הנוצרים כן שימרו את הספרים.

במדבר יהודה התגלו מגילות מימי בית שני, ובהם חלק מהספרים החיצוניים בעברית (אשר עד אותו זמן היו רק בגדר השערה).

בלוח שנה של 364 יום קיימת חשיבות מכרעת של שבתות, זהו הדבר המרכזי בו.
52 שבתות בשנה.
במקרא לא ראינו כי לשבת יש מעמד בקביעת החודשים או החגים, היא דבר נפרד שעומד לעצמו.
במגילות מדבר יהודה, וספר היובלים, קיימת עדות לכך שלשבת יש חשיבות מכרעת בלוח השנה, וכי לוח השנה יכלול 52 שבתות בשנה.

חודש – חודשים קבועים של 30 יום, ובסוף כל אחת מארבעת התקופות יום נוסף (364 יום בסה"כ)
30 יום בחודש לא תמיד מתואם עם הירח, מכיוון שבמחזור הירח יש לעיתים 30 יום ולעיתים 29 יום, הקביעה השרירותית של 30 יום מרמזת על כך שהירח לא היה חשוב בקביעת הלוח.

תקופה – שלושה חודשים ויום.
אנו יודעים כי ניתן לחלק את השנה ל 4 תקופות אסטרונומיות. כל תקופה מסתיימת ביום בכל משמעות אסטרונומית.

1. יום השיוויון האביבי – יום ולילה שווים באורכם
2. יום המפנה בקיץ – היום מתארת והלילה מתקצר
3. יום השיוויון הסתווי – היום והלילה מתאזנים שוב
4. יום המפנה בחורף – היום בו הלילה מתארך והיום מתקצר

לוח שנה של 364 יום

כאשר מדברים על הלוחות השונים צריך תמיד לזכור את הנחות היסוד שדיברנו עליהם, כדי שנבין את הרציונאל- מה היחידה המרכזית שהלוח שואף לשמר. איזה דגש הוא שם.

לוח השנה בימי בית שני:

לוח שנה של 364 יום.

הלוח הזה ידוע לנו ממספר מקורות- מהספרים החיצוניים וממגילות מדבר יהודה.

ספרים חיצוניים- כינוי לכתבי קודש של קבוצות יהודיות מתקופת ימי בית שני שלא נכנסו למקרא. רוב הספרים הללו לא נשמרו לנו, למעט דרך תגליות ארכיאולוגיות, בעברית. הם נשמרו בדר"כ בשפות לועזיות.

למשל ספר חנוך ויובלים נשמרו בשפת הגז. לא היינו מכירים אותם עד התגליות האחרונות. חלק מהספרים נשמרו ביוונית. מה שמיוחד בספרים החיצוניים הללו הם שאנחנו יודעים כי הם היו ספרים של תפוצות יהודיות. הם מתארים מציאות של חיים בישראל בימי הבית השני ובנוסף יש עדויות לקיומן בעברית. הם לא נשמרו בעברית כי לא הייתה סיבה להתעסק איתם כי הם לא היו קדושים. אך הנוצרים שכן חשבו שהם ספרים ראויים, שמרו אותם בשפתם שלהם. נמצאו גם תעודות חדשות על ספרים חדשים של כת שחיה במדבר יהודה ובמקרה של לוח השנה נאמר כי זהו לוח שנה של 364 יום. במגילות אלו נמצאו עדויות מתיאור ראשון של האיסיים, שלא נמצאו עד כה.

את המגילות גילו במדבר יהודה מימי הבית השני. במגילות אלו נמצאו חלק מהספרים החיצוניים בעברית.

שבת- 52 שבתות בשנה. זהו הדבר המרכזי בלוח השנה הזה. השבתות הופכות ממשהו שאין לו קשר לקביעת החודשים והמועדים, למשהו מרכזי בקביעת הזמן של השנה. בכת מדבר יהודה השבת קשורה לשלמות לוח השנה. הלוח נקבע על פי השבתות והן העיקר. למספר- 364 אין שום הגיון אסטרונומי, אך ההיגיון היחיד שלו הוא שהוא מתחלק ב-7. זה מה שעניין את הקבוצות שייסדו את הלוח. באופן עקרוני ידוע לנו מספרות חז"ל שהייתה משמרת כהונה שמתחלפת כל שבוע. אם יש מספר קבוע של שבועות אז אפשר לחלק את השנה למשמרות מסודרות. החלוקה של המשמרות פשוטה יותר.

חודש- חודשים קבועים של 30 יום בתוספת יום בסוף כל אחת מארבע התקופות. כבר פה אפשר לראות שמדובר על חודשים מלאכותיים שלא קשורים לירח. כך שיש לנו 4 חודשים בשנה שיש להם 31 יום.

תקופה- שלושה חודשים ויום. כל תקופה מסתיימת ביום בעל משמעות אסטרונומית. יום השיוויון האביבי, יום מפנה הקיץ, יום השיוויון הסתווי ויום המפנה בחורף. הימים הללו היו מחוץ לחודש וכך היה נוצר 364. בספרות של הכת נקראו הימים הללו ימי האותות. אלו ימים המתחילים תקופה.

ראש השנה – של הלוח יוצא תמיד ביום רביעי בשבוע. השנה מתחילה בחודש ניסן. יום רביעי זה היום שבו נבראו המאורות ועל כן מתחילים ביום רביעי.

החודשים- 1,4,7,10 נוהגים אותו הדבר. וכן הלאה. הם מתחילים כולם ביום רביעי. בלוח השנה המקראי כתוב כי צריך לספור לשבועות למחורת השבת. אך פה מתחילים לספר שבת אחת אחרי חג הפסח. כל החגים יוצאים תמיד באמצע החודש והלוח הזה מחבר את כל החגים ביחד- הם יוצאים באותו היום בחודש ובאותו הקשר לירח. אף חג לא יוצא בשבת.

המקורות ללוח- ספר היובלים:

1) ספר היובלים פרק ו

"ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלוש מאות ושישים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה ולא ישחיתו את מועדה מימיה ומחגיה…ואם יעברו ולא יעשום …כולם ישחיתו את זמניהם והלכו השנים מזה [….] ועברו את חוקם ושכחו כל בני ישראל ולא ימצאו את דרך השנים ושכחו חדש ושבת וחג [….] והלכו במועדי העמים אחרי שגגתם ואחרי אולתם. והיו אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים ויקדם משנה לשנה עשרה ימים [….] על כן תבאנה להם שנים אשר בהן ישחיתו ויעשו יום העדות לבוז ויום טמאה לחג ובלבלו כל ימי קדש בטמאים ויום טמאה ביום קדש כי ישחיתו הירחים והשבתות והחגים והיובלים".

ספר היובלים אומר שהבעיה היא שהחודשים מסודרים ע"פי הירח. זה מה שמשבש את החגים והשבתות.

3) מגילת המזמורים   11Q5טור כז שו' 4-7

" ויכתב תהלים שלושת אלפים ושש מאות ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכל יום ויום לכל ימי השנה ארבעה ושישים ושלוש מאות"

מגילת המזמורים היא אחת הראיות החזקות לכך שכת מדבר יהודה נהגה בלוח זה.

2) פשר חבקוק (דף 11 שורות 6-9 )

 "פשרו על הכהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו בבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופיע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם"

מפסוק זה ברור כי יום הכיפורים של הכת חל בזמן אחר מאשר של הכהן.

הבעיה המרכזית של הלוח והפתרונות האפשריים:

הבעיה- הנאמנות למקרא. הוא סוטה מהירח ולא מתחשב במקרא בחודשים. אך הבעיה המרכזית והמעשית הקשה היא החיסרון של יום ורבע כל שנה. כת שהייתה מחוייבת למה שכתוב במקרא- שמור את חודש האביב הייתה יכולה לשאת כזה פער.

שלוש אפשרויות לפתרון:

1. הלוח היה תיאורטי ולא נהג למעשה. טענה זו קצת קשה.

2. הכת התעלמה מהסטייה האסטרונומית. הלוח היה אידיאלי ובעל שלמות, והפערים היו נסבלים ולא התעסקו איתם יותר מדי. הלמות הפנימית של הלוח הייתה חשובה יותר מאשר ההתאמה למערכת הטבע.

3. עיבור אד-הוק. בניגוד לחז"ל שהפכו את העיבור לטקס, בכת מדבר יהודה עשו זאת כאשר נוצר הצורך, בערך כל 25 שנה. הם היו מצניעים את הבעיה ופשוט מתקנים אותה בצניעות.