ה"שיח" של מישל פוקו הוא מערכת חשיבה המכווינה ומעצבת את תודעתם של פרט וחברה. את השיח ניתן אולי להבין בתור מסגרת תודעתית, פריזמה או "סכמה קוגניטיבית" משתנה ואלסטית הכוללת מרכיבים לשוניים, נורמות, מוסכמות, קטגוריות ותפיסות שדרכה מתעצבת תפיסת המציאות וכך גם פרשנות המציאות מותנית בשיח. השיח מקנה למציאות משמעות מחד ומאידך מכוון ומכונן אותה ובכך הוא יכול במובן מסוים להיחשב למקבילה התרבותית של "פרדיגמה" בפילוסופית המדע של תומס קון. מאפיין חשוב של השיח הוא שאין מדובר בתפיסה או דיסציפלינה מסוימת הנכפת על המציאות אלא פרקטיקה או אופן חשיבה חסרי מהות הקודמת לביצוע, כלומר חלותו של השיח על המציאות נקבעת מעצם היווצרותו. לפיכך לשיח אין "יד מכווינה" או אינטרסים אותם הוא משרת, השיח מאשר את עצמו מתוך המציאות. במובן זה ישנו דמיון מסוים בין השיח לבין התפיסות הגמישות יותר של האידיאולוגיה ובניין-העל במרקסיזם כמקיימים מערכת של השפעה הדדית עם הבסיס החומרי. אך האידיאולוגיה אצל המרקסיסטים נבדלת מהשיח של פוקו בכך שיש לה נקודת מוצא המבוססת על עמדתם ורצונותיהם של המעמדות השולטים בחברה ותכלית ואינטרסים שאותם משרתת האידיאולוגיה. הבדל נוסף הוא שהאידיאולוגיה אצל המרקסיסטים היא תפיסת מציאות כוזבת שמובחנת מין המציאות ה"אובייקטיבית" אותה ניתן לזהות ולהתנער מהאידיאולוגיה, לעומת זאת לפי פוקו אין מציאות אובייקטיבית שהשיח שונה ממנה שכן המציאות כפי שאנו מסוגלים לתפוס אותה היא תלוית שיח. לפיכך לא ניתן לתפוס את המציאות באופן אובייקטיבי מחוץ לגבולותיו של השיח ולהתנער ממנו אלא רק לזהותו ולבחון את גבולותיו.
אידיאולוגיה במובן שמקנה לה אלתוסר דומה יותר לשיח הפוקויאני בכך שהיא נתפסת כמנגנון המבנה את תפיסותיו של הסובייקט דרך ה"אינטרפלציה" מכוננת הזהות. כמו בשיח של פוקו, גם האידיאולוגיה של אלתוסר אינה מתבטאת דרך מערכת עקרונות או כללים אלא דרך פרקטיקה ופעולות קונקרטיות. אך בעוד שהשיח של פוקו הוא מכניזם חסר הכוונה המתקיים מתוך עצמו ואי אפשר להחלץ ממנו, אלתוסר תופס את האידאולוגיה בתור כלי שרת המוכוון בידי המדינה וכמכניזם ששונה מהמציאות האובייקטיבית.
