מבוא ליחב"ל: ניאו-ליברליזם
מתוך: מבוא ליחסים בינלאומיים – סיכומים
גישת הניאו-ליברליזם צומחת על רקע של מספר סוגיות מרכזיות ביחסים בינלאומיים.
דילמת הביטחון: אם אני מדינה, בתנאי וודאות, סומך על עצמי ומעצים את יכולותיי הצד השני עושה בדיוק את אותו הדבר. אם אני מתעצם רק כדי להגן על עצמי, בלי עניין לתקוף את הצד השני. אבל בלי הוודאות אני חייב להתעצם ולפתח למשל, נשק גרעיני להגנה, לא להתקפה. אבל במצב הזה של אי וודאות הצד השני יפעל באותו אופן. הוא לא יודע שאני רוצה להגן על עצמי ולא לתקוף אותו וגם הוא יצבור כוח. כשאני רואה שהוא צובר כוח אני מתעצם עוד יותר כי אני רואה שהוא אולי ירצה לתקוף אותי. וכאן נכנסים לסחרור שמדינות מתעצמות והולכות הכל, לכאורה, כדי להגן על עצמן בסוג של סחרור, סולם הסלמה שבסופו של דבר בגלל שהיא יכולה לצאת מכלל שליטה, תוביל אולי לפרוץ מלחמה. דילמת הביטחון- להתחמש או לא ? להתעצם או לא? זו טרגדיה. בשל האנרכיה אנחנו מבקשים עוצמה ואנחנו גורמים גם ליריבים שלנו להתעצם כל הזמן. אנחנו לא יכולים שלא להתעצם כל הזמן, אנחנו נגררים לשם בגלל הרוע שבמערכת האנרכית. היא גורמת לנו לחפש את העוצמה הזו גם אם אנחנו לא מבקשים לתקוף.
צריך להפריד בין עוצמה קשה לרכה. עוצמה קשה– המימד הצבאי, כמה מטוסים, טילים, פצצות? גם עוצמה כלכלית. עוצמה רכה– עוצמה שלא ניתנת לתפיסה גשמית. לא אובייקטיבית. יש בה מימד מבין האסכולות שציינו- קונסטרוקטיביסטי, למשל תרבות. אנשים שחוקרים את העוצמה הרכה, היבט של ארה"ב הוא עוצמה רכה- הוליווד. ככה ארה"ב יכולה להפיץ את בשורתה לאומות אחרות. לא בכוח נשק, אמצעים כלכליים אלא בכוח התרבות שלה.
מאזן הכוחות– מה שחשוב לנו לראות זה כיצד המעצמות השונות (כי הן בעלות העוצמה הרבה) מאזנות אחת את השנייה. איזה סוג של מאזן כוחות מקדם שלום ויציבות? קנת וולץ טען שדו קוטביות שמערכת שבא יש 2 מעצמות חזקות, מעצמות על, זו היציבה ביותר שמקדמת שלום. דוגמא- במלחמה הקרה. מנגד יש כאלה שטוענים שדווקא יציבות הגמונית היא שמסייעת לנו לשמור על השלום. יציבות הגמונית- יש מעצמה אחת חזקה במיוחד, מעצמת על בלעדית שדואגת לשמור על היציבות במערכת. דוגמא- רומא, בריטניה. הטענה של תאוריית היציבות ההגמונית– אותן מערכות שבהן יש מעצמת על אחת הן היציבות ביותר.
יש כאלה שמסתכלים על נטייתם של מדינות לעבר שמרנות– הסטאטוס קוו טוב מאוד, כך היא רוצה, לשמור על המצב הקיים. לעומת זאת מדינות אחרות חתרניות– רוצות לערער את הסטאטוס קוו. הגבולות וחלוקת העוצמה לא טובות. כאן מדברים פחות על מפלס המערכת. ההתנגשות בין השתיים יכולה להוביל אולי למלחמה.
ריאליזם הגנתי לעומת ריאליזם התקפי– המדינה מבקשת לשרוד, בגלל זה בטחון וכדי לייצר את זה מחפשת עוצמה. זו תפיסה מאוד הגנתית, המדינה רוצה לשמר את עצמה. זה הזרם המרכזי בריאליזם אבל יש גם ריאליזם התקפי. המדינה לא רוצה רק לשרוד, המדינה רוצה מלכתחילה עוצמה, לא משנה כמה היא חזקה. תמיד היא רוצה עוד, אף פעם לא די לה. במובן הזה אין דבר כזה ריאליזם התקפי. מרשהיימר אומר לנו המדינות פועלות ממטרות חתרניות, הן רוצות כולן עוד עוצמה בלי יוצא מן הכלל. זו לא הישרדות. אתה לא רוצה עוצמה כדי לשרוד, אתה רוצה עוצמה כי זה מה שמדינות רוצות. הטענה של הריאליסטים של עוצמה לשם עוצמה היא אקסיומטית, הנחת יסוד. לא מנסים לדעת למה המדינות רוצות רק עוצמה מלכתחילה, זה מה שרואים בעולם- מדינות מחפשות תמיד עוד ועוד עוצמה.
מוסדיות ליברלית– מטעימה, מדגישה את החשיבות של מוסדות בינ"ל.
תלות גומלין מורכבת– שחקנים לא מדינתיים תלויים אחד בשני ולכן הם מקדמים שיתוף פעולה ואולי גם שלום.
השלום הדמוקרטי– דמוקרטיות לא נלחמות אחת בשנייה.
