הניאו-ליברליזם גורס שמצד אחד יש לנו דמוקרטיות ובצד של השמאל יש לנו מדינות טוטאליטריות קומוניסטיות. אם לא נדע לשמור את הקו ונלך לכיוון סוציאל דמוקרטי אנחנו נראה טרור, מתחים וכל מה שקורה כשמגיעים למדינה קומוניסטית. הניאו ליברלים מציירים בשנות החמישים תמונה כזו: ציר של ימין ושמאל- ימין דמוקרטי ושמאל טוטאליטרי קומוניסטי. התיאורטיקנים והכלכלנים של הניאו ליברליזם אומרים שהמושג החשוב ביותר בדמוקרטיה הוא המושג של חירות. לטענתם, כאשר בוחנים את התפיסה, אין חירות פוליטית בלי חירות כלכלית. אם המדינה מתערבת בכלכלה, זו פגיעה בחירות ואז אנחנו הופכים להיות משטר שהמדינה כופה בו. ההוגים של הניאו ליברליזם יגידו שיש זיקה עמוקה בין חירות כלכלית לבין חירות פוליטית. אין להתערב בכוחות השוק.
הניאו ליברליזם אומר שאי אפשר לעשות חירות פוליטית ולהגביל את החירות הכלכלית בו בזמן. דיברנו בעבר על חירות חיובית וחירות שלילית (ישעיהו ברלין). הניאו ליברליזם מדבר במונחים של חירות שלילית– לא להתערב לי. הניאו ליברליזם אומרים שאם בוחנים את הביורוקרטיה של מדינת הרווחה רואים שהמערכת הציבורית מעודדת בינוניות ואחידות, תפיסות מחשבתיות כלליות לכולם. התפיסה של החינוך– הם יגידו תראו מה עושה מדינת הרווחה- היא נותנת חינוך ציבורי אחיד לכולם, היא נותנת לכולם את אותה המסגרת, שמיישרת קו לפי הנמוכים ביותר. הרעיון של מדינת הרווחה הוא יישור קו. חסידי הניאו ליברליזם אומרים שזה בינוניות ויישור קו כלפי מטה.
לעומת זאת, הם יציעו לתת לשוק להיכנס גם למסגרת של החינוך. הם יציעו לעבוד בשיטה של ואוצ'רים: לכל משפחה יש תלוש מהמדינה והיא יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה- היא יכולה ללכת לבית הספר של המדינה. אבל אם יש משפחה שהחינוך חשוב לה והיא רוצה להשקיע בו, היא תוסיף לוואוצ'ר מכיסה ותלך לבית ספר פרטי כזה או אחר. בתי ספר יוכלו להתחרות על הציבור ולכל אחת מהמשפחות תהיה בחירה.
זה טוב מבחינתם כי זה יעודד תחרות בין בתי הספר. כך יהיה לנו שוק של אנשים שעושים עבודה טובה יותר ומושכים את השוק למקומות מקוריים יותר המקדמים את השוק. החסידים של השיטה יגידו שזו תפיסה הלוקחת את מושג השוק מהכלכלה לחברה. בחברה לא יהיו רק בתי ספר לעשירים- יהיו בתי ספר שונים לקבוצות דתיות. שורה תחתונה: בואו נפתח את שוק החינוך ונעשה אותו תחרותי, כל אחד יוכל לבחור לאן הוא שולח את ילדיו.
תפיסת העולם הזו מתחזה לתפיסת עולם ניטרלית מבחינה אידיאולוגית, אך למעשה, הביקורת היא שיש כאן בעיה, כי לא לכולם יש כסף ללכת לבתי הספר הטובים (= פערים חברתיים).
מדוע התפיסה של הניאו-ליברליזם רואה את עצמה כתפיסה כלכלית ולא כאידיאולוגיה? כשבוחנים את התפתחות התפיסות של הכלכלה הבינלאומית, אפשר בגדול לדבר על שלושה שלבים לגבי כיצד נראית הכלכלה הבינלאומית:
- היצמדות לזהב בשער חליפין קבוע.
- אחרי מלחמת העולם השנייה- הדולר הוצמד לזהב וכל שאר המטבעות הוצמדו לדולר.
- גלובליזציה– תנאים קבועים לדירוג כל כלכלות העולם ומסחר פתוח של שווקי המוצרים, מטבע החוץ וההון.
השחקנים שקבעו את כללי הגלובליזציה והתכנסו לאותה עמדה: חברות דירוג האשראי– שחקן מפתח, קובעים עד כמה כדאי או לא להשקיע במדינה מסוימת. גוש המאסטריכר– הגוש של אירופה, גוש חזק הקובע את הדירקטיבות. הבנקים המרכזיים בעולם וקרן המטבע הבינלאומית. משרדי האוצר של המדינות השונות התיישרו לפי אותו קו.
ישנם ארבעה תנאים שחייבים לעמוד בהם כדי להיות שחקנים בשוק הגלובלי:
- שווקים פתוחים. לפתוח את ההגנות של המדינה.
- להוריד את הגירעון הלאומי לאזור הכי קרוב של 0 ולא יותר מ-3% מהתוצר.
- אינפלציה בין 1.5%-2%.
- חוב לאומי של 0%-6% מהתוצר.
במהלך שנות ה-90 היה מהלך נועז שבאמצעותו רצו לשים את ישראל בחזית השוק הגלובאלי. הם שינו תקנות משנה ועשו חקיקות והצליחו להעביר את זה בלי דיון ציבורי ממשי. ההחלטות האלה הן בלתי הפיכות. לא יכולה לקום ממשלה ולומר משהו אחר. ברגע שפתחת את השווקים, אי אפשר לסגור אותם. היום ישראל לגמרי בתוך המשחק הגלובאלי ואין אפשרות להגן על מוצרים ישראלים. המדינה לא יכולה לפקח על מחירים או על מוצרים. השווקים של המוצרים בישראל פתוחים. כמו כן, יש ניסיון של הנגיד לשלוט על האינפלציה. בישראל יכולת המשחק של הממשלה כשהיא מעבירה תקציב היא מינימליסטית כי אסור להגדיל את החוב הלאומי. הממשלה שלנו לא יכולה לומר היום שהיא רוצה להשקיע יותר בחינוך, אין לה מרחב משחק והיא צריכה להיות כפופה לתקציב של השנה הקודמת. הכללים של הגלובליזציה הגבילו את ההבדלים בין המדינות. מי שקובע את הדברים הוא השוק.
מבחינתנו מה שחשוב – שנבין מה זו התפיסה של הגלובליזציה מבחינה כלכלית- מורידים את ההגנה של המדינה על הכלכלה של עצמה. האם זה אומר שלפוליטיקה אין מה לעשות ושאלות של שוויון וחוסר שוויון לא רלוונטיות? ממש לא. יש אבטלה מאוד גדולה. גם המדינות הסקנדינביות- הן גלובליסטיות והן עומדות בתנאים של הגלובליזציה, הן עומדות אל מול ארה"ב ואנגליה. אחרי שפתחת את השווקים והלכת לתפיסה גלובליסטית עדיין ניתן לבחור. הבחירה החשובה ביותר שיש למדינה בעידן הגלובאלי היא מה היא עושה מבחינת חינוך, כי אם היא לא יכולה להגן יותר על המוצרים או על המטבע, היא מתחרה בשוק הגלובאלי. ככל שהאזרחים שלך הם ברמת חינוך גבוהה יותר, הם יכולים לתרום לכלכלה שלך ואז המדינה והחברה שלך יהיו במצב הרבה יותר טוב. הפתיחה של השווקים העלימה את הפועלים מהמדינות הדמוקרטיות, הם קיימים במדינות המתפתחות. השוק קובע איפה אפשר לייצר בעלות הנמוכה ביותר. אנשי הניאו ליברליזם יגידו שאי השוויון הצטמצם מאז פתיחת השווקים, כי המדינות המתפתחות עובדות עכשיו. החלה צמיחה במדינות שיש בהן הרבה ידיים עובדות והייצור עבר לשם. אם כן, ככל שמדינה תשקיע יותר בחינוך שלה, יש לה סיכוי טוב יותר בשוק הגלובאלי.
בעידן של שוק גלובאלי- תפקיד המדינה: היא לא יכולה להגן על המחירים והמוצרים אבל היא יכולה לעשות תכנון לטווח ארוך. אני אקח מיסוי גבוה יותר ואתן רווחה וחינוך לאזרחים. או כמו המודל האמריקאי- אני נותן לשוק החופשי לעשות את שלו ומשקיע מינימום בחינוך וברווחה. במדינות הסקנדינביות יש מיסוי מאוד גבוה, אבל תנאי רווחה מעולים. המדינה צריכה להשקיע בחינוך, כי אוכלוסייה שתשתלב בשוק תרים את הצמיחה הכלכלית של אותה מדינה.
מה אומר הניאו ליברליזם לגבי התפיסה של החברה האזרחית?
הם רואים את החברה האזרחית כזירה הלוקחת את מה שהפוליטיקה והמדינה השתלטה עליו ומחזירה אותו לשוק דרך החברה האזרחית. המדינה נותנת את הרווחה שלה דרך התקציב של הממשלה- במקום זה נעביר נתחים מזה לחלקים וולונטריים. מכניסים הגיון של שוק לתוך החברה האזרחית. לקחת את מה שהמדינה השתלטה עליו, להחזיר אותו לשוק ולהכיל את ההיגיון של השוק לחברה ולפוליטיקה.
מילטון פרידמן, מהוגי הגישה הניאו ליברלית, אומר – מדוע עלינו לחכות ארבע שנים עד שנגיע לבחירות? אנחנו רוצים את השוק כזירה אלטרנטיבית למעורבות האזרחית. במאה ה-21 ידברו על זכויות של צרכן. הזכויות שהניאו ליברליזם יילחמו עליהן הן זכויות של צריכה, הם יגידו שיש לדאוג לכך שלכל אחד בתור צרכן בשוק יהיה מירב המידע והכלים לעשות את הבחירות, כי הדבר החשוב ביותר הוא הבחירה, שאנחנו עושים בשוק ולא בקלפי.
פרידמן- אם אתם רוצים חירות פוליטית אתם חייבים חירות כלכלית. הרעיון: להקטין כמה שיותר את הכוח ואת ההתערבות של הממשלה ולהעביר הכול לשוק. מעבר מתפיסה של האדם כחיה פוליטית לתפיסה של האדם כצרכן. הביטוי לכך היום הוא הגלובליזציה. לתיאוריה זו היו ביטויים אידיאולוגיים- רייגן בארה"ב, מרגרט תאצ'ר באנגליה, פעמים רבות תפיסה זו הולכת עם האידיאולוגיה השמרנית. בדרך כלל התפיסה של ניאו ליברליזם הולכת עם הימין ועם לאומיות. השירות הציבורי צריך לתת שירות לצרכן. יש להעלות את רמת השירות והטיפול בצרכנים. התיאוריה היא ניאו ליברלית והיא הולכת פעמים רבות עם הפרטה ואידיאולוגיה ניאו שמרנית. ההפרטה אומרת שלוקחים מהמדינה ומעבירים לשוק- לחברה האזרחית. הלאומיות והשוק החופשי יושבים ביחד. האנומליה של ישראל- לא ברור שמי שנמצא בשמאל הוא לא ניאו ליברל.
גלובליזציה לא מחייבת ניאו ליברליזם, היא מאפשרת בחירה בין מדינת רווחה ובין ניאו ליברליזם. השאלה היא האם המדינה מעדיפה מיסוי גבוה ושירותי חינוך טובים (המדינות הסקנדינביות) או כמו המודל האמריקאי, האנגלי והישראלי, בהם ישנה שחיקה של מנגנוני הרווחה. שתי האופציות קיימות, גם בגלובליזציה, זו בחירה אידיאולוגית.
