סיכום בתנ"ך: סיפור הבריאה הבבלי-אנומה אליש
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – עלילות הראשית
על-פי דרישת תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך, יש ללמוד ולהכיר מקורות חוץ-מקראיים העוסקים בתיאורי בריאת העולם, המבול ועוד. כאן תוכלו למצוא לנוחיותכם את הקטעים הנדרשים מתוך "אנומה אליש", מיתוס הבריאה הבבלי. בהשוואה בין הקטעים הללו לבין הסיפור המקראי יהיה עליכם לעמוד על השווה והשונה ביניהם.
הקטעים המובאים כאן הם על-פי תרגומו של פרופסור אד גרינשטיין. בראש כל קטע ציון הלוח ממנו הוא לקוח (המיתוס נמצא כתוב בכתב אכדי על גבי לוחות טין) ובצד – מספר השורה, להתמצאות מהירה.
לוח א'
ביום שלמעלה השמים לא נקראו בשם.
ולמטה שם הארץ לא נזכר,
אפסו הקדמון מולידם,
ותיאמת היוצרת
ערבבו את מימיהם יחדיו,
הדשא טרם נרקם וקנה הסוף טרם הסתבך,
ביום שאף אחד מהאלים לא התהווה,
לא נזכרו בשם, לא נחרץ להם גורל,
אזי נבראו אלים בתוכם.
לוח ד'
93. אזי תיאמת ומרדוך, יועץ האלים התעמתו.
94. קמו לקרב, התקרבו למלחמה.
95. האדון פרש את רשתו להקיף אותה בה.
96. את הרוח העזה שתחזיק מאחוריו הוא שחרר לתוך פניה.
97. כשתיאמת פצתה את פיה כדי לבלוע אותו,
98. הוא הכניס את הרוח העזה שלא תסגור את שפתיה.
99. הרוחות העזות מילאו את כריסה.
100. קרביה נאחזו ונפער פיה.
101. הוא ירה חץ והוא קרע את כריסה.
102. הוא (החץ) ביתר את תוכה ובקע את ליבה.
103. הוא (מרדוך) הביס אותה ושם קץ לחייה.
104. הוא השליך את גווייתה ועמד עליה.
לוח ד' (המשך)
129. אזי דרך האדון על חלקה התחתון של תיאמת,
130. ובאלתו חסרת הרחמים מחץ את ראשה.
131. כן חתך את עורקי דמה,
132. וציווה על רוח הצפון לקחת (את הדם) לקצות הארץ.
133. כשראו אבותיו, שמחו וצהלו.
134. הם הביאו לו מתנות כמנחת שי.
135. האדון נח ובדק את גווייתה.
136. את הפגר חצה כדי לברוא מופלאים.
137. הוא ביתר אותה (את תיאמת) לשניים כמו דג מיובש.
138. חציה הוא כונן כרקיע השמים.
139. הוא משך את הבריח והציב שם משמר,
140. שלא ירשו למימיה לצאת (שהמים מעל השמים לא ירדו).
לוח ו'
5. אקריש את הדם ואצור עצמות,
6. אעשה אדם קדמון – יהא שמו 'אנוש',
7. אברא אדם קדמון, אנוש-
8. תוטל עליו עבודת האלים, והם – שינוחו.
לוח ו' (המשך)
29. קינגו (המפקד בצבא תיאמת) הוא זה שעשה את המלחמה,
30. שהביא את תיאמת להתקומם ושיזם את הקרב.
31. הם (האלים) כבלו אותו והחזיקו אותו לפני (האל) אאה (אל החכמה)
32. הם הטילו עליו עונש: חתכו את עורקי דמו.
33. בעזרת דמו הוא (אאה) ברא את האנושות,
34. הוא הטיל עליה את עבודת האלים ובכך שחרר את האלים.
סיכום קצרצר של מיתוס הבריאה הבבלי
לפני שנברא העולם (על-פי המיתוס הבבלי העולם נברא יש מיש!) היו שני יסודות קדומים: אפסו, אל המים המתוקים ותיאמת אלת התהומות ואוקיינוס המים המלוחים. הם ילדו אלים רבים, שכל אחד מהם מייצג יסוד אחר בטבע. בשלב מסוים האלים הצעירים עשו רעש רב שהפריע את מנוחתו של אפסו, והוא התכוון להרגם. תיאמת סיכלה את מזימתו.
בהמשך הסיפור, מרדוך, דור רביעי לאלים, יוצא למלחמה בתיאמת. הוא מנקב את גופה בחצים, כולא אותה ברשת ומגופה הוא יוצר שמים וארץ. בשמים הוא מניח לאחר מכן את השמש, הירח והכוכבים והפכם לאלים.
יש לשים לב שהבריאה נעשית בעזרת מלחמות והרבה אלימות קשה. בניגוד למסופר בספר בראשית, האלים כאן משתתפים בבריאת העולם באופן פיזי.
גם בבריאת האדם יש מן הדומה וכמובן מן השונה. בסיפור הבבלי האדם נברא מן האל קינגו, כעונש על כך שהסית את תיאמת להילחם במרדוך. הוא מובא בפני אאה, אל החכמה, וזה יוצר את האדם מדמו של קינגו.
[הערה: במיתוס הבבלי האדם נוצר מדם. בסיפור הבריאה התנכי השני האדם נוצר מאדמה!]
תפקידו של האדם במיתוס הבבלי הוא לייצר לאלים את מזונם, לעבוד במקומם ולאפשר להם מנוחה.
ראה גם: השוואה בין סיפור הבריאה המקראי לבין סיפור הבריאה הבבלי
