"נאום על כבוד האדם" / פיקו דלה מירנדולה
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
בימי הביניים שלטה בכיפה הפילוסופיה הסקולסטית: בתי ספר שצמחו במנזרים ולימדו בהם פילוסופיה ותאולוגיה. המהלך של הסקולסטיקה התפתח בעיקר החל מהמאה ה-11 (ולא מתחילת ימי הביניים). הסכולסטיקה הזו נמשכה עד למאה ה-16 לפחות.
אחד המשפיעים העיקריים על דקארט היה סואריש (?), איש סכולסטי מפורטוגל.
אנחנו נדבר בעיקר על 3 זרמים פילוסופיים ברנסאנס:
1) הזרם הנאו-אריסטוטלי – המשיכו להתעסק בפילוסופיה של אריסטו, תוך חידושים מקומיים.
2) הזרם ההומניסטי – מאד מאד מאפיין את הרנסנס. מדובר בסוג של אדאולוגיה של מה צריך ללמוד / ללמד כדי להיות אדם טוב יותר. להומניסטים יש חיבה מיוחדת לרטוריקה ופילולוגיה. הם עסקו גם בהתקנת הנוסחים הנכונים של טקסטים (ובהם טקסטים פילוסופיים).
3) הזרם הנאו- פלטוניסטי – השם בא מהפילוסופיה של פלוטינוס, שחידש את הפילוסופיה של אפלטון. פלוטינוס פיתח פן מסויים בפילוסופיה של אפלטון: את הפן של טיהור הנפש. פלוטינוס, בתפיסתו המיסטית, התאים לפילוסופים הנוצרים (למרות שהיה פאגאני) והם המשיכו בפיתוח רעיונותיו.
"נאום על כבוד האדם" / פיקו דלה מירנדולה (איטליה, 1463-1494)
הנאום על כבוד האדם הוא אחד מכתביו החשובים. דלה מירנדולה הסתובב בחבורה שהורכבה מנוצרים ויהודים שעסקו בין השאר בסינטזה של זרמים דתיים, מיסטיקות ותורות סוד שונות. בהקשר זה הוא גם למד קבלה.
הטקסט נכתב בשנת 1486 ופורסם רק לאחר מותו. אצל קאנט תבונתו של אדם = כבודו, כשאר היא מיושמת בהקשר המוסרי.
בהתחלה מביא מירנדולה דוגמאות לסברות המצדיקות את ייחודו של אדם ואת הפלא שבו:
– יחסו של אדם להתגלות ("נושא בשורה בין הבריות").
– מעמדו האונטולוגי (("עמית לעליונים ומלכם של התחתונים")
– מעמדו ההכרתי ("מפרש הטבע בעזרת …")
– מעמדו המטא פיזי המיוחד : נפש + גוף (".. נקודת ביניים בין הנצח הדומם לבין העת השוטפת חולפת").
מירנדולה טוען שהמלאכים ומקהלות השמיים עדיין יתפסו כעליונים ומופלאטים מהאדם בהתאם לטענות הנ"ל.
לפי סיפור הבריאה שמצוג בטקסט, כשהגיע האלוהים לברוא את האדם, כבר לא נותר לו מה לתת לו – הכל ניתן כבר לצמחים ולבע"ח. לכן ניתנת לאדם זכות בחירה בין כל הצורות הקיימות (חיות, צמחים, אלוהות), מכייוון שיש בו קצת מכל דבר. האדם יכול להשיג יוני-מיסטיקה, כלומר אחדות עם האל.
כדי לממש את כבודו של אדם יש לבחור נכון – לבחור לשאוף אל האל השמיימי, הלא-ארצי, חיים רוחניים. מצד אחד פיקו דלה מירנדולה מוציא את האדם מהסדר הטבעי, אינו כפוף לחוקיות. מצד שני מירנדולה חושב שאנחנו צריכים להגיע בדרך מסויימת להיות אלוהיים.
"נאום על כבוד האדם" מבשר את העת החדשה בכך ששם את האדם במרכז, הוא אחראי לגורלו, ובשונה מימי הביניים. יש מעבר מחיי עיון לחיים פעילים. לפיו, ההויה לא קובעת את הפעולה, (הוייתו אינה נגזרת מראש כמו אצל בע"ח), אלא פעולות האדם תקבענה את הוייתו.
