תולדות המוסיקה המערבית: התקופה הקלאסית

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…

התקופה הקלאסית – 1750-1800

במונח "תולדות המוסיקה המערבית" אנו מקיפים יותר מאלף שנה של התפתחות מוסיקלית: החל מהידע התיאורטי שיש לנו על המוסיקה ביוון העתיקה, דרך השירה הגרגוריאנית החד קולית (מונופונית) בימי הביניים המוקדמים, דרך שירה רב-קולית (פוליפונית) ומוסיקה כלית (אינסטרומנטאלית) המתפתחת בהדרגה ממוסיקה המיועדת ללווי שירים או ריקודים בלבד למוסיקה מפותחת מאוד בזכות עצמה. התמורות המרתקות שעוברות על המוסיקה במערב מהוות ראי להתפתחויות וההתרחשויות החברתיות, פוליטיות, כלכליות וההגותיות באזור.

ניתן להבחין, אם גם באופן גס, בתנודות מחזוריות בהתפתחות המוסיקה. התנודות נעות בין מוסיקות שמאפייניהן הם צלילות, בהירות צורה (יציקת תוכן לצורה קיימת), נטייה לכתיבה הומופונית (חד קולית) ואיזון, למוסיקות המאופיינות בסחף צלילי, בצורות שתכופות מוכתבות ע"י המוסיקה, בפוליפוניה (רב קוליות) ואולי אף בגודש. היו שהגדירו את המוסיקה מהקבוצה הראשונה "קלאסית" ואילו את זו מהקבוצה השנייה "רומנטית".

כמובן שההכללות הן גסות ובכל תקופה נמצא סממנים מתקופה אחרת, זו שקדמה לה וזו שתבוא אחריה. החלוקה לתקופות גם היא אינה מדויקת שכן מעבר מתקופה אחת למשנתה הוא הדרגתי ובמהלך ההתפתחות הישן והחדש פועלים יחד בכפיפה אחת.

התקופה הקלאסית במוסיקה נעה בין השנים 1750 שהיא שנת מותו של י. ס. באך ל-1800 (תחילת המאה ה-19). השם "קלאסי" מכוון ליוון העתיקה על תרבותה, נאורותה, זיקתה ליופי, לאיזון ולפרופורציות נכונות. מלחיני התקופה הבולטים הם לפי סדר כרונולוגי: יוסף היידן (1732-1809), וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1891), ולודוויג ואן בטהובן (1779-1827), כאשר האחרון כבר גולש אל התקופה הסגנונית הבאה, התקופה הרומנטית.

התקופה הקלאסית – רקע היסטורי

במאה ה-18 פעלה והשפיעה התנועה הפילוסופית המורכבת תנועת ההשכלה או תנועת הנאורות (Enlightenment). עיקרי אמונתה של תנועת הנאורות היו:

כל בני האדם שווים בפני האל ובפני הטבע.
מרידה נגד השלטון הבלתי טבעי והבלתי מובן של הכנסייה.
חיים בזיקה אל הטבע.
פנייה אל ההיגיון, ההשכלה המדעית, הידע. זאת בניגוד לאמונה בתופעות מטאפיסיות (אל ועל טבעי) ובדת שהיא לא הגיונית בעיקרה.
יציאה נגד נוקשות וסמכותיות ובעד חופש הפרט.

התנועה חרטה על דגלה כאידיאלים את הליברליזם, השוויון והקדמה. נושא דגל התנועה היה הפילוסוף, סופר ומוסיקאי הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו.

יש לציין שבני התקופה לא חיו לפי האידיאלים והפילוסופיות ששלטו בכיפה. התהליכים שנוצרו היו הדדיים: אופן החיים והצרכים החיוניים של האזרחים השפיעו על הפילוסופיה ולהפך. האדרת ה"אדם הטבעי" מתאימה לעליית המעמד הבינוני שהחל לדרוש את זכויותיו וגם לממש אותן.

ארבעה אספקטים חשובים להבנת התקופה:

תנועת ההשכלה הינה תנועה קוסמופוליטית. שליטים זרים מושלים במדינות שאינן מולדתם: מלכים גרמנים באנגליה, ספרדים באיטליה וכו'. כך גם באומנות: מטאסטאסיו משורר וכותב ליברטי איטלקיים לאופרות – חי ופועל בחצר הגרמנית, מלחיני סימפוניות גרמנים – פעילים בפריס ולונדון וכו'. ברבע האחרון של המאה ה-18 התגבשה הסכמה שהמוסיקה באירופה היא "בעלת שפה אחת".
ההשכלה היא תנועה הומניסטית. השליטים לא רק טיפחו אומנויות אלא הם עצמם התעסקו ברפורמות תרבותיות.
עליית המעמד הבינוני ותפיסת עמדות השפעה על ידו מביאה לפופולאריזציה של האמנות וההשכלה. נוצר שוק לאמנים ולסופרים. גם הנושא וגם אופן הצגתו מותאמים לדרישת החדשות של המעמד הצעיר שצובר עוצמה. המגמה הפופולארית התחזקה עם התנועה ל"שיבה לטבע" ועם הדגש החדש שהושם על הביטוי הרגשי. מלחינים החלו לכתוב לקהל הרחב! לא רק לכנסיה ואף לא לאצולה. דפוס תווים, יצור פסנתרים, פתיחת אולמות קונצרטים לציבור והוראת המוסיקה לכל נפש חפצה הם חלק מתהליך הפופולאריזציה של האומנות.
הנאורות – תנועה פרוזאית. על הכול להיות בהיר, מזוכך, אלגנטי, בעל טעם טוב ותואם להיגיון. זאת בניגוד לפואטי שמאופיין ע"י הסמליות והעמימות, והבארוקי שהוא כבד, מיסטי ומורכב מידי.

בתקופת הנאורות על המוסיקה לפגוש את המאזין במגרשו הביתי. אין המאזין צריך להתאמץ על מנת להאזין וליהנות מהמוסיקה. על המוסיקה לענג ע"י צלילים ערבים ותבנית רציונאלית, לרגש ע"י חיקוי רגשות ולעולם לא לעורר חידה. לפי ד"ר צא'רלס ברני, מוסיקולוג שתיעד את המציאות המוסיקלית באירופה המוסיקה היא "אומנות העינוג ע"י צירופים המשכיים…" ולכן יש לדחוק החוצה מורכבויות מיותרות כגון קונטרפונקט שרק מתי מעט מבינים אותן.