תולדות המוסיקה המערבית: התקופה הרומנטית
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…
התקופה הרומנטית במוסיקה מיוחסת למאה ה-19. בטהובן הוא המלחין הקלאסי המגשר בין התקופה הקלאסית לרומנטית. הוא גם אביהם הרוחני של שוברט, ברהמס, ברליוז ומהלר. מלחינים נוספים השייכים לתקופה הרומנטית הם: שומן, וובר, ווגנר מגרמניה, צ'יקובסקי, מוסורגסקי, רימסקי קורסקוב מרוסיה, שופן מפולניה וליסט מהונגריה – שניהם חיו בפריס, ורדי ורוסיני מאיטליה, דבורז'ק וסמטנה מצ'כיה וגריג מנורווגיה.
התואר "רומנטי" מקורו במילה רומנסה שפירושה סיפור או שירה מימי הביניים המטפלים בגיבורים או מאורעות גבורה והכתובים באחת מהשפות ה"רומניות". באמצע המאה ה-17 החלו לקשור למונח זה גם את עולם האגדה, הפנטסיה, המופלא והדמיוני. ההשתייכויות הללו מהוות בסיס לקביעה ש"ברומנטיקה יש תוספת של מוזרות ליופי". מבחינה מסוימת כל אומנות היא רומנטית. כל אומנות יוצרת עולם חדש המרוחק והזר למציאות היומיומית. ההבדל בין הקלאסי לרומנטי הוא במידת הריחוק והזרות של העולם המיוצר מן המציאות. האידיאל הקלאסי מחפש סדר, שווי משקל, שליטה ושלמות – זאת במסגרת מגבלות ידועות. האידיאל הרומנטי סוגד לחופש, תנועה, תשוקה ומקיים מרדף אינסופי אחר הבלתי מושג. אומנות רומנטית היא רדופת געגועים וניסיון הגשמת הבלתי אפשרי.
תכונה נוספת של הרומנטיקה היא חוסר גבולות גם בממד הזמן. מאפיינים את הרומנטיקה הם השאיפה לנצח יחד עם מבט אל העבר. העולם הרוחני מתרחב. כך גם מכלול היצריות שמופקות: הצורות הקלאסיות נשמרות ואף מתרחבות ובצדן נולדות צורות חדשות רבות. חלק ניכר מהן הן קצרות באופן. כך המומנטים המוסיקליים של שוברט, הבגאטלות של בטהובן ושומן, האינטרמצי של ברהמס ועוד. מתהווה סוג חדש של צורה מוסיקלית: מחזורי שירים או גם מחזורי קטעים לכלים, כגון מסע חורף של שוברט או יצירותיו הרב פרקיות התוכניתיות של שומן כגון הקרנבל.
אם חוסר גבולות וריחוק הם ממאפייני הרומנטיות הרי שהמוסיקה היא הרומנטית שבאומנויות. למרות שהמוסיקה מהווה את התגלמות האידיאל הרומנטי הרי שדווקא במאה ה-19 יתהדק הקשר בינה לבין המילה. גם ליצירות אינסטרומנטאליות יש תוכן מילולי. כך בסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, בפואמות הסימפוניות של ליסט, תמונות בתערוכה של מוסורגסקי ועוד. המוסיקה התוכניתית שניצניה נשמעים כבר בבארוק (עונות השנה של ויולדי), מגיעה לשיאה במאה ה-19. בצד היצירות הכליות התוכניתיות התפתחה גם כתיבת השיר האומנותי (lied, lieder) וגם זו הגיעה לשיאה בשיריהם של שוברט, שומן וברהמס.
ברומנטיקה אישיות האמן ויצירתו מתמזגים. חייו ואמנתו מושפעים זה מזו. וכאן נוצר קונפליקט מעניין: האמן, מתנער לחלוטין מכל פטרוניו, הן האצילים, הן אנשי הדת והן בעלי הנכסים והוא ניצב לבדו אל מול הקהל. והנה דווקא אז האמן מתכנס לחלוטין אל תוך פנימיותו. הוא מתבדל ומחפש השראה אך ורק בתוך. הוא אינו כותב לקהל כי אם לנצח, אולי לקהל דמיוני, אידיאלי. כלל לא מעניין את האמן אם קהל כזה, קהל העשוי להבין אותו, קיים במציאות. כל עשייתו נובעת מפנימיותו, מצרכיו ורעיונותיו האישיים ביותר ובשם האומנות אותה הוא יוצר.
במאה ה-19 נפערת תהום בין נגנים מקצועיים לחובבים. דמות המבצע הווירטואוזי עולה לזירה. הדרישות הטכניות מהמבצע המקצועי גדלות והמבצע החובב נותר בגדר חובב ומעריץ בלבד. לעיתים הדרישות מהנגן הן תובעניות ביותר, וסביר מאור להניח שהן תוצאה של אי התפשרות המלחין עם בעיות "שוליות" כגון האם ניתן בכלל לבצע את יצירתו. המלחינים נעשים יותר ויותר דקדקנים בהוראותיהם למבצעים באמצעות הכנסת יותר סימני דינאמיקה, סימני ארטיקולציה, וכל מיני הוראות מילוליות לגבי הטמפו ואופן ההבעה של היצירה.
למרות שהאומנות במאה ה-19 היא אוניברסאלית הרי שגל הלאומיות ששטף את אירופה לא פסח גם על המוסיקה. וכך נולדו הריקודים אומנותיים כגון הלנדלרים של שוברט, המזורקות המדהימות והפולונזים של שופן. אופרות נכתבות בשפת המקום (יש לזכור שמוצרט עדיין כתב אופרות איטלקיות, ובר ווגנר כלל לא), וגיבורים ומאורעות בעלי חשיבות לאומית הופכים לנושאי יצירה או לפחות למקורות להשראתה.
בתקופה הרומנטית המוסיקה הטונלית עם ההרמוניה הפונקציונאלית, כפי שהתגבשה בבארוק ושרתה בנאמנות את היוצרים בתקופה הקלאסית, ממצה את עצמה. הכתיבה הופכת ליותר ויותר כרומטית והטונליות מטשטשת והולכת. תהליך התפוררות ההרמוניה טונאלית מואץ אצל ווגנר ואפשר לכרוך את סוף עידן הרומנטיקה עם סוף עידן ההרמוניה הטונאלית.
