מלכים ב' ב'
עליית אליהו השמיימה והקדשת אלישע
הסיפור במלכים ב' פרק ב' מתאר את עליית אליהו השמיימה אך למעשה הדמות המרכזית היא אלישע והסיפור הוא סיפור מינויו לנביא.
כמו בסיפורים הקודמים מצטייר אליהו כדמות פלאית המופיעה ונעלמת, כך גם הוא אינו נקבר ועולה לשמיים, אקט אותו הוא מבקש לבצע בבדידות אך אלישע מבין את המתרחש ואינו רוצה להפרד ממנו. שלוש פעמים מנסה אליהו להפטר מאלישע אך אינו מצליח, בגלגל, בבית-אל, ביריחו ובסופו של דבר בירדן –בכל פעם יודעים בני הנביאים על המתקרב ומתריעים על כך בפני אלישע שמורה להם להחריש לאות כבוד או שהוא אינו רוצה להכיר בכך.
הפרידה דומה גם לפגישתם של אליהו ואלישע, בשני המקרים מבקש אליהו להפרד מאלישע, בשני המקרים אלישע מסרב, בשני המקרים מבקש אלישע בקשה אחת (לנשק את הוריו ו-"ויהי נא פי שנים ברוחך אלי"). בשני הסיפורים ישנו אלמנט של סגירת מעגל: פגישה מול פרידה והשלכת האדרת והעברתה לאלישע, בתחילה באופן סמלי בפגישה ובעת הפרידה נותרת האדרת על הקרקע ואלישע לוקח אותה.
הסיפור הוא במבנה שלושה וארבעה, שלושת השלבים הראשונים (גלגל, בית-אל ויריחו)דומים זה לזה בדרך הצגתם ובחשיבותם, ואילו השלב הרביעי שונה ומשמעותי יותר- בו אליהו אינו מנסה להניע את אלישע מלבוא עימו ובני הנביאים אינם אומרים דבר אלא רק צופים בנעשה- משמע ברור כי הגיע הרגע.
נס חציית הירדן (מלכים ב', ב', פס' 7-8):
רק אלישע מורשה להתלוות אל אליהו מה שמראה על מעמדו המיוחד על שאר בני-הנביאים שנותרים מאחור. אליהו משתמש באדרתו (סימן ההיכר שלו) בכדי לחצות את הירדן (ובכך מזכיר את משה). לפני עזיבתו מביע אליהו נכונות למלא את משאלת ליבו של אלישע וזה מבקש את בכורת הנביאים וירושתו של אליהו – "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" –במובן של בכורה (הבן הבכור מקבל חלק כפול בירושה) או במובן של רצון כי כוח הנבואה שלו יהיה כפול משל אליהו. אליהו משיב "הקשית לשאול" כלומר: או שהבקשה איננה אפשרית ורק ה' יוכל למלאה או (לפי רש"י) שאי אפשר להעניק יותר ממה שיש. אליהו קובע אות לפיו אם יראה אלישע את אליהו "נלקח" בקשתו תענה ואם לא אז לא.
עליית אליהו השמימה (מלכים ב', ב', 11-12):
אליהו נלקח באופן מפתיע ("ויהי… והנה") ע"י המוטיבים שאפיינו אותו: אש ורוח. "רכב אש וסוסי אש" מתייחסים פה לאלוהים וצבאותיו, בעוד "רכב ישראל ופרשיו" מתייחסים לאליהו שהוא "אבי" אלישע והנביאים. מודגש כי אלישע לבדו חזה באליהו עולה השמיימה וכך קוים האות.
רוח הנבואה מועברת לאלישע (מלכים ב', ב'12-15):
אלישע זכה לחזות באליהו עולה השמימה וכך בקשתו מתגשמת והוא היורש, הוא מרים את האדרת המסמלת את העברת כוחו של אליהו אליו. אלישע משתמש באדרת בכדי לשחזר את נס החצייה באופן כמעט זהה גם מבחינת הניסוח אלא שהוא גם מבקש "איה יהווה אלהי אליהו?" –מבקש מה' שיעזור לו כפי שעזר לאליהו. האקט הוא סמלי ומייצג את העברת הסמכות לאלישע, בני הנביאים רואים זאת ומקבלים אותו כמנהיגם, למרות שהם מבקשים לחפש את אליהו.
אלישע:
אלישע מתחיל את המסע כתלמיד כנוע ומפוחד, חושש לאדונו, מסרב לעזוב אותו ומשקיט את מי שמדבר על העזיבה. עם עזיבתו של אליהו משלים אלישע עם המצב ונוטל סמכות, מתפלל לה' שיסייע לו, מחולל ניסים ומנחה את הנביאים לא לחפש את אליהו.
אליהו:
אליהו הולך ומתרחק מן העולם ולקראת הסוף כבר אינו מתנגד לליוויו של אלישע ואינו נוקט עמדה כלפי בקשתו אלא אומר כי הכל משמיים וכי יינתן אות, עסקי העולם כבר אינן מענייניו והסתלקותו היא גם שיאו של תהליך נפשי של ניתוק.
בני הנביאים:
להם מספר תפקידים:
אינפורמטיבי- הם מיידעים את הקורא על עזיבתו הקרבה של אליהו ומביעים את רחשי ליבו הכמוסים של אלישע.
קידום העלילה- חיפושם העקר אחר אליהו מכתיר למעשה אל אלישע.
הבהרת הרקע- יחסם ממחיש את הכבוד שרחשו בני ישראל לאליהו.
ניגוד לאלישע- הם מדברים על עזיבת אליהו אך הוא מבקש מהם לשתוק, הם מבקשים לחפש אותו אך הוא כבר יודע כי אין טעם.
שורשים מנחים: השורש ה-ל-כ ו- ל-ק-ח מופיעים כל אחד חמש פעמים, השורש ה-ל-כ מתייחס לכל הדמויות בסיפור אך השורש ל-ק-ח מתייחס רק לאליהו.
בפסוקים 11-15, מופיע ארבע פעמים השורש ר-א-ה בהקשר לראיית אלישע את עזיבת אליהו והמשמעות של העברת התפקיד.
ריפוי המים ביריחו (מלכים ב', ב' 19-22):
בזמן שאליהו ממתין לנביאים המחפשים אחר אליהו באים אליו אנשי יריחו בבקשה לסייע להם שכן למרות שהעיר טובה (מוסרית או במיקום טוב) מימיי המעיין אינם טובים וממיתים את אנשי העיר. אליהו משליח מלח למים ומכריז שה' יפתור את הבעיה ואכן כך קורה.
