הפילוסופיה של המאה ה-20: סארטר – הטרסצדנציה של האני
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
יש שתי גישות מרכזיות למושג האני
א. העניין הצורני- התפקיד של האני בהאחדה והתפקיד של האני כמי שמקשר את החוויות והדימויים אלי. זה תנאי צורני שמאפשר לחשוב על דימויים כדימויים שלי.
ב. תכני- חוזר ללוק.
התזה של סארטר נראית קצת מוזרה, האני הוא בעולם, הוא יש בעולם שהוא בסופו של דבר דומה לאני של האחר, של זולת. מבחינת הנגישות האני לא שוני מהאני הפומבי של הזולת. זו תזה רדיקאלית שאומרת במונחים עכשווים שאין פריבילגיה של גוף ראשון יחיד. אין עדישות לגוף ראשון יחיד על פני גוף שלישי.
כוונה רוב המצבים שאנו נמצאים בהם, אין אני שמלווה את התפיסת שלי. יש תחום מסוים שאולי זה קורה, אך באופן כללי זה לא כך. כאשר אני רוצה משהו, כשאני רץ לחשמלית, בכל מצב כזה יש לי מודעות אל הדבר אבל אין עצמי שמלווה את זה. המבנה הזה לא במקרה הוא מבנה של כוונה. כשדיברנו על כוונה דיברנו על זה כמו על חץ, אינטנציה. יש לנו תודעה של משהו שאין בה אני. אפשר להבין אותה, לאפיין את המובן שלה, וזו לא תודעה אישית שקשורה לעצמי. יש לה תוכן ואפשר לנתח אותו, יש לו מובן אוביקטיבי, וכמובן הוא מחייב משהו שהוא תודעה אך זו לא תודעה אישית. תודעה זה המצב של להיות דרך תוכן מסוים אל מושא טרנס'. כשאנו חושבים על זה הרבה מאוד מהסיטואציות בחיים הן כאלה. אנו מודעים למשהו אבל לא בהכרח יש אני שמלווה אותנו. אין לנו פה משהו שהוא רפלקטיבי בהכרח, היא לא בהכרח משוקפת.
"אין אני נמצא במישור הבלתי משוקף"- זה מישור שאין בו רפלקסיה ואין בו אני. זה לא כמו קאנט "מן הראוי שהאני ילווה את דימויי". התודעה שלי היא פונקציה של רפלקסיה.
האני והפנומנולוגיה-לדעת סארטר דווקא העמדה של חקירות לוגיות היא הנכונה, שלא מחייבת מושג של אני. אבל גם באידאות וגם בהגיונות קרטזיאנים האני זה מפתח, כל חוויה אני תופס כחוויה שלי, ולכן זה מושג מפתח. לדעתו של סארטר המפנה הזה אצל הוסרל הוא דווקא הליכה אחורה. אם הוא היה לוקח את הדיון הפנומנולוגי באופן טהור הוא לא היה צריך להניח מושג של אני. אצל קאנט הדיון הוא דיון לוגי, זה קשור לאופן שבו אני מבין מה זה לשפוט. אבל כשאני עושה דיון פנומלוגי, של חוויה, לא בהכרח האני העצמי נמצא. ההכנסה של האני נובעת משיקולים אחרים, אך לא משיקולים פנומנולוגים.
איך להבין את האני?
האני לא קשור לתודעה אלא קשור לתודעה עצמית. זו הסתכלות רפלקטיבית שקיימות בסיטואציות של תודעה עצמית אך לא בכל סיטואציה שזה יש תודעה.
התודעה המשוקפת, השאלה היא מה הייחס שלה לגבי האני. התודעה הרפלקטיבית היא תודעה של אני, אנחנו מוצאים את עצנו. גם המונח אני הוא רפלקטיבי, זה לא להיות מודע אל.
סעיף 4 יחסית ברור- קוגיטו במובן של תודעה של, היא לא מבוססת על אני חושב ש, אלא היא מחשבה. במידה מסוימת אפשר לחשוב על זה במונחים של שפינוזה מול דקארט. השאל היא האם מחשבה צריכה מישהו שחושב את המחשבה. הביקורת של שפינוזה על דקארט היא שמחשבה לא חייבת מישהו שחושב את המחשבה, וזו לא בהכרח מסקנה נכונה. אפשר לחשוב על זה כעל מסקנה לוגית האם כל נשוא צריך נושא. זו מסקנה לוגית אבל לאו דווקא בהכרח מסקנה פנומנולוגית.
סעיף 3- לכאורה התודעה רק רפלקטיבית אבל פתאום יש בה רובד אחד שלא היה קודם ולכן יש קושי. העמדה של דקארט שאומרת שכל תודעה היא גם תודעה עצמית היא לא עמדה כל כך מטופשת… אבל הקושי זה איפה להכניס את מושג האני. מצד אחד אנו אומרים שבתודעה עצמית יש אני ובתודעה אין אני. אבל תודעה עצמית היא תודעה של התודעה ויש כאן קושי- איך צץ מושג של אני כשכל שעשינו זה רפלקסיה על התודעה.
יש שני רכיבים של תודעה
תודעה של תודעה- לא מניחה את האני.
תודה רפלקטיבית של תודעה- מכניסה את האני. זו סוגיה פנומנולוגית, יש הבדל מהותי בין תודעה ותודעה רפלקטיבית. האני זה הרפלקטיביות, אחרת למה התודעה היא רפלקטיבית, היא צריכה לזהות את עצמה וזה מה שמכניס את האני.
מה היתרונות בהסתכלות הזו?
א. הבחנה פנומנולוגית בין שתי הרמות. כולנו מבחינים בין רמה רפלקטיבית ולא רפלקטיבית.
ב. אפשר להפתיע את עצמי- יכול להיות שקורים לי כל מיני דברים ואחרי כמה זמן אני חושב "וואלה, לא הייתי חושב שאני יכול לעשות זאת". זה לא אפשרי בתפיסה קרטזיאנית. התופעה הזו לא ניתנת להסברה בעמדה של הוסרל או דקארט אבל כן אפשר להסביר בעמדה של סארטר.
