תולדות האמנות – סיכום: הקונסטרוקטיביזם הרוסי
האמן כטכנאי
זרם הקונסטרוקטיביזם הרוסי התפתח לפני המהפכה הבולשביקית, בעקבות השלב הסינטטי של הקוביזם, והכיר את עבודותיהם של הפוטוריסטים, שפעלו באיטליה.
לפי גישת הקונסטרוקטוביסטים, האמן הוא בסך הכל טכנאי שתפקידו לשרת את החברה, ע"י שימוש בחומרי התעשייה המודרנית, שהיו פשוטים ומצויים – עץ, מתכת, זכוכית ואבץ. אבי גישה זו היה ולדימיר טטלין.
מטרתו של טטלין הייתה הרחבת העיסוק בגבול שבין ציור לפיסול, והתבטא דרך תבליטים וקונסטרוקציות (מבנים) התלויים על קירות, שלא השתייכו לאף אחת מן הקטגוריות (לא היו אלו פסלים וגם לא ציורים). טטלין נסה לשלב את שני התחומים יחד עם תחום נוסף – האדריכלות, כך שיווצרו מבנים גדולים ואמנותיים.
העבודות הוצגו בדרך כלל על קירות או בחיבור שבין שני קירות, כך שנוצר חלל מאחורי המבנה (תכונה המאופיינת לפסל) וצל על הקיר (אמנות דו מימדית). הבניה נעשתה בדרך כלל האמנים הקדישו חשיבות רבה למרקם הקונסטרוקציות ובחומריות שלהן. הפיגורטיביות לא הייתה חשובה – העבודות היו מופשטות במידת מה, לרוב לא היה ניסיון לבטא צורות מוגדרות ומוכרות.
הקונסטרוקטוביסטים ראו באמנות חלק מחיהם וניסו לשלב אותה כך שתהיה חלק אינטגרלי ביום יום, ושתהיה פונקציונלית ולא אסתטית בלבד.
"המונומנט לאינטרנציונל השלישי", ולדימיר טטלין (1919).
עבודה זו עשויה מעץ ברזל וזכוכית, והיא שימשה כמודל למבנה של ארבע מאות מטרים, שאמור היה להבנות מזכוכית ומברזל, אך בנייתו לא יצאה לפועל.
מבנה זה ייצג את מבנה הממשל, והזכיר את מגדל בבל. מבנהו כלל שלושה חלקים דינאמיים:
החלק התחתון היה מרובע, וצריך היה להיות אולם האסיפות והקונגרסים, ולהסתובב באיטיות כך שישלים סיבוב פעם בשנה.
החלק האמצעי היה משולש, והיה מיועד לאיזור המנהלי, ולהשלים סיבוב אחת לחודש.
החלק העליון, שהיה הקטן מבין שלושת החלקים, היה עגול, והיה מיועד להדבקת פרסומות, והוא ייצג את הקידמה של רוסיה. הוא הסתובב פעם אחת במשך היום.
ברוסיה לא הייתה יכולת להוציא לפועל את בנייתו של מבנה זה, אולם הוא היה מבחינה רעיונית הראשון מסוגו שדינאמי, צורתו עגולה – ספירלית, והוא זז בחלקים. הוא התכתב עם החלל והאסטרונומיה דרך החלקים העגולים הסובבים סביב עצמם, בדומה לכוכבים. והיווה פריצת דרך היות והוא הפעם הראשונה בה אמנות השתלבה בארכיטקטורה בתנועה, וחיזקה את גישת "האמן כטכנאי".
האמנות הקונסטרוקטוביסטית חידשה את סביבת האמנות – הסביבה החלה להיות תעשייתית ונעשתה במרחב הציבורי, ולא הייתה מוזיאלית בלבד. כמו כן היא שילבה גם מימד של זמן ותנועה חדשים.
"מבנה פינתי", ולדימיר טטלין, 1914.
הפסל, שעשוי היה מברזל, אבץ ואלומיניום, שילב את כל החומרים בחיבור שבין שני קירות. דרך תצוגה זו הייתה חדשה, היות ולפני כן היו עבודות ציור שנתלו על קיר או פסלים שהוצבו בחלל על גבי סטנד. הפיסול בראשיתו ייצג רק אלים ונבנו עבור הפסלים מקדשים אליהם רק כהנים יכלו להיכנס, לכן נחשב היה לנשגב ונעלה, והיחס לפיסול כעליון נשאר עד לאותה התקופה, עד שטטלין הוריד מערכו והפך אותו ליומיומי על ידי החומרים הפשוטים מהם עשה את פסליו ודרך הצבתם. הפיסול המודרני עסק בנושאים מחיי היום יום ומושגים מופשטים, ולא כבימי קדם – בנושאים דתיים ומיתיים, ולא היה פולחן סביבו.
"מבנה פינתי" נחשב ליצירה מהפכנית היות והוא מוצג בדרך לא שגרתית – ניתן להסתכל עליו רק מזוויות מסוימות ואי אפשר להקיפו, הוא יוצר חיבור בין שני קירות, משלב בתוכו חומרים פשוטים ולא אצילים (שיש, ברונזה) ואף אין לו שם.
"מבנה תלוי", אלכסנדר רודצנקי 1920
המבט על המבנה הוא עילי, הצופה עומד מתחתיו ומסתכל כלפי מעלה – הוא תלוי באוויר ומרחף בחלל. לפסלים אלו יש נפח אולם אין להם מאסה, הם כמו רישום בחלל המבנה מזכיר את מבנה האטום ואת כוכבי הלכת. המבנים הם קינטיים, נמצאים בתנועה. (קינמה = תנועה).
"ראש בנוי מס' 1", נחום גאבו
ראש מפורק. החלל נכנס אל תוך הראש, כך שאפשר לראות את פנים המאסה. יש חלוקה לחלקים פנימיים בתוך הפסל.
"מבנה קינטי", נחום גאבו, 1920
פסל העשוי חוט בודד של ברזל ממונע. התזוזה המהירה של החוט, וקצב קליטת התזוזה המתקבל בעין האדם, יוצרת בו את תחושת התנועה. העבודה מכאנית ואין בה מאסה לעומת נפח, ומזכירה בתנועתה סוג של ריקוד.
חלקים מתוך מניפסט התנועה הקונסטרוקטוביסטית:
"בציור אנחנו דוחים את הצבע כאלמנט ציורי. צבע הוא אידיאליזציה אופטית של שטח האובייקטים, הוא רק התרשמות חיצונית ושטחית. הצבע הוא מקרי ואין לו דבר משותף עם המהות הפנימית של הדבר. החומר עצמו שקולט את האור הוא הריאליה היחידה של החפץ.
אנחנו דוחים את הערך התיאורי של הקו – בחיים אין קווי מתאר, אנחנו מכירים בקו רק ככוחות קבועים וקצב. אנחנו דוחים את הנפח כצורה פלאסטית וציורית של החלל, אין למדוד את החלל בנפחים כי החלל הוא עומק נמשך. אנחנו מעדיפים עומק על נפח. אנחנו דוחים בפיסול את המאסה. אנחנו דוחים את האשליה בת אלף השנים שתפסה את הקצב הקבוע באלמנט היחיד בפיסול ובציור, ואנחנו מכריזים על הקצב החדש בעל ריתמוס קינטי, כצורה בסיסית של תפיסתנו את הזמן."
הקונסטרקטוביזם סבור היה שהפוטוריזם היה "מפגר" בתפיסתו. האמנים שהיו שותפים בו טענו שהכוכבים והשמש (שמהירות קרניה היא 300,000 ק"מ לשניה) הם בתנועה מתמדת והפוטוריזם התעסק רק ב'תנועת רכבות'.
הם סברו כי הראיה הקוביסטית והפוטוריסטית מגבילה את טווח התנועה, היות והתנועה האמיתית רחבה יותר, ושגישת הקונסטרוקטוביסטים מתקדמת יותר היות והיא מסתמכת על ידע ותבונה ועקרונות פיזיקליים. עבודותיהם ניסו לייצג הרבה מעבר לתפיסת החושים, והתעסקו בכח קצב וזמן – תפיסה אוניברסלית, שהייתה חדשה ביחס לזמן ולתפיסת החלל.
