ברלין ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה
גרמניה, לא כמו מדינות אחרות באירופה במאה ה-19, לא הייתה ישות מאוחדת במרכז אירופה עד 1871. האזור הזה שהפך לגרמניה היה איזור של נסיכויות שבראשן עמדו נסיכים וכו', לא הייתה יישות מדינית. החלקים אוחדו באותה שנה ואז נוסדה ונוצרה הישות הגרמנית ובירתה ברלין. העיר מנתה רק 800,000 תושבים באותה התקופה.
1971-1918- בירת הרייך הגרמני השני. עד 33 נוסדת רפובליקת וויאמר, סוציאליסטית וב-33' יש 4 מיליון תושבים. עם עליית הנאצים עד ל-45' ברלין היא בירת הרייך השלישי ולאחר מכן בירת הרפובליקה הגרמנית. עד אחרי מלחמת העולם הראשונה ברלין הפכה להיות העיר השלישית בגודלה באירופה (1920) אחרי פריז ולונדון. נוצר מתח בעיר בין הישן והמסורתי לבין החיים המודרניים. הוגי דעות וסופרים כותבים על ברלין בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה וקוראים לה בירת הכיעור המודרני. העיר שנתפסה כעיר שצמחה באופן פראי ללא תכנון אורבני. את פריז העריצו ואת ברלין תיעבו. ברלין הפכה להיות לעיר הגרועה מכולן ולא לחינם שגם הנאצים התייחסו אל העיר הזו כעיר בעלת תחלואים ומזוהמת. הערים המתועשות האלו יצרו הבדלי מעמדות ועוני רב משולב בפשע ומנגד יצרו בורגנות נהנתנית. התקופה של ראשית המאה ה-20 הייתה עם ריח באוויר שאי אפשר להמשיך כך.
אנו נתרכז בזמן של לפני מלחמת העולם הראשונה עצמה ועד לתחילת שנות השלושים. אנו עוברים כרונולוגית מפריז. מתחילים ב- 1910 עוברים את המלחמה וממשיכים לרפובליקת ווימאר שהייתה ניסיון להיחלץ מהמצוקה שהובילה לבלאגן. אנו נלמד על הזרם האקספרסיוניסטי בגרמניה.
ברלין 1912-1918 ערב מלחמת העולם הראשונה ובשנות המלחמה
לודוויג מיידנר נוף אפוקליפטי– אלו נבואות סוף העולם. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה הוא צייר כמה ציורים שדיברו על אסון, על הסוף , אסון טבע שיימחק את הכל. זהו האקספרסיוניזם הוא מבולגן, משחק עם עינו של הצופה. ניגוד הצבעים בין הקדימה של ציור לאחוריו יוצר פחד ואימה, העיר השחורה והמתועשת שבגללה ייגמר העולם. האדם בתמונה מת ושכוב ליד מדורה.
מקס בקמן, הטביעה של הטיטאניק ייצגה את העובדה שגם התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת מגיעה לסופה ואינה חסינה בפני העולם. התעשייה הובילה לקדמה, אך זו הייתה מהירה מדי ולא מרוסנת. ברלין היא עיר שריכזה את המתחים הכלכליים.
מיידנר מהפכה: אפשר לזהות את היצירה של דלקרואה שמזוהה עם המהפכה הצרפתית והופך אותה לדמות בתוך נוף שבנוי מאדום שחור וקווים אלכסוניים וקווים עצבניים ומתוחים. מיידנר – בשם עצמי אומר כי לו הייתה מלחמה הייתי שם באיתני, עתה כל יום דומה הכל משעמם- רוצה מלחמה כבר. העניין הזה סחף שכבות רבות בחברה הגרמנית.
אמן נוסף המזוהה עם ההבעה הזו של החרדה על מה שקורה מסביב, ערב מלחמת העולם הראשונה ולאחריה.
קירשנר, הרחוב: שייך לזרם הנקרא אקספרסיוניזם (הבעה). אנו רואים שתי נשים ומאחוריהן אנו רואים גברים. תווי הפנים של הגברים והנשים לא משנים. הוא לא בא להציג דמויות, הוא בא לתאר תופעה ובזה כולנו נראים אותו הדבר. ישנה תנועה חזקה ועצבנות, חוסר שקט. שתי הנשים דחוסות אחת בתוך השנייה בתוך משולש. הצורה היא חדה, בעלת זוויות חדות, יש שימוש בצבע שיוצר מתח, יש עיוות מוחלט של הפרופורציות, הידיים נוקשות מוארכות ותווי הפנים חדים מאוד. אחד הגברים בוחן חלון ראווה ובצד השני אורות של מכונית שגם היא גולשת למטה ותיכף מתדרדרת. הצבעים מאוד עזים וקשים. לקירשנר היו כמעט 20 תמונות שמתארות את הנשים בברלין ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה.
קירשנר, נשים בכיכר פוטסדאם: רואים שתי נשים, אחת עם שמלה כחולה והשנייה בשחור עם כיסוי ראש שחור שמסתיר את פניה. הבתים מסביב בולטים ורואים גם שעון שמצביע על השעה 00:00. אישה הגונה לא מסתובבת בכיכר העיר לבדה באמצע הלילה. הבתים קודרים וביניהם מתהלכות דמויות גבריות שנראות אחוזות טירוף בתוך הנוף העירוני הזה שאנו בוחנים אותו מכמה זוויות ראייה. המבוכה שמשתררת ביצירה עצמה נותנת לנו כיכר חסרת יציבות, אנו חשים כאילו משהו הולך להתמוטט. הזמנים הם כבר זמני מלחמת העולם הראשונה. התיאור שלו הולך איתנו לתוך המלחמה. הנשים הללו משחרות לטרף מחופשות או לא לאלמנות. לא היה להן ממה להתפרנס אם לא היו לקוחות. ז"א- הגבר הבורגני הוא גבר ללא ערכים מוסריים, אם גם הוא יוצא באמצע הלילה לחפש מין אצל זונה, הוא מפר קודים מוסריים.
