פאריס במאה ה-19
פאריס במאה ה-19 היא עיר מושכת ביותר. היא הופכת להיות מודל לעיר המודרנית. החדשנות, האומנות, הסצנה העירונית. פאריס של היום היא פאריס של נפוליאון השלישי. אורך החיים של כל עיר גדולה זה מקור המים, הנהר. פאריס הייתה עיר מאוד קומפקטית וקטנה ב-1575, לפני השיפוץ שלה. היא התרכזה משני גדות הנהר כשבאי הקטן נמצאים בניניי הממשל. בערב המהפכה הצרפתית הגרעין מחולק בין שני הצדדים כאשר האי נמצא במרכז. אם נביט על רחובותיה של פאריס לפני המהפכה הצרפתית הם היו צרים, לא מרוצפים, מדרכות צרות, בתים גבוהים משני צידי הרחוב ובחלק הם ישנים מאוד מימי הביניים, ללא תאורה, פחד גדול מאוד בלילה, ללא חיי לילה, אין מערכת של ביוב, שוב הפרשה של הצרכים לתוך הרחוב ולתוך הנהר כמו במקרה של התמזה בלונדון. שוב יש מחלות והפידרמיות. המצב הזה מבחינתו של נפוליאון השלישי לא יכול היה להימשך. או שהוא יהרוס את הישן ויקים עיר מודרנית או שהעיר הזו נועדה לא להתפתח לשום מקום.
ב-1853 נפוליאון פונה אל הברון אוסמן שהיה איש ציבור, ומבקש ממנו לעמוד בראש הפרויקט של בינוי מחדש של העיר. ההחלטה הזו היא בעלת סיכונים רבים אבל יש בה צורך ממשי. נפוליאון השלישי רוצה להיות גדול כמו הדוד שלו, נפוליאון בונפרטה שהיה נחשב מאוד. כמו כן, נפוליאון רוצה לספק עבודה להמון אנשים. ההחלטה לבנות מחדש את פאריס מתקבלת ובמקום זה נבנית שדרה שנקראת בולבר אוסמן, על שמו של הברון אוסמן. כדיי לבנות מחדש היה צורך להרוס את כל העיר הישנה ולבנות מחדש את העיר על פי תפיסה אדריכלית חדשה. התפיסה הזו טוענת שיש לבנות שדרת רחובות שיחצו את העיר לאורכה ולרוחבה. הוא מתחיל מהאי הקטן ואח"כ ממשיך לרשת את העיר בערוצים ראשיים. נקודת מרכז היא כיכר שער הניצחון-12 שדרות יוצאות מתוך הכיכר בקו ישר, אחד מהם השונז אליזה.
בנייה מחדש הייתה בסגנון בתים אחיד: חזיתות רחבות.
האומנות האימפרסיוניסטית מתארת את הבנייה המחודשת, החיים החדשים בעיר. החיים יוצאים החוצה ובמאה ה-19 זוהי עיר של בילויים-בתי קפה, רחובות הומי אדם. השאיפה היא להוציא את האנשים מהבתים שירגישו כי הרחוב הוא מקום בטוח יותר. המרפסות הקטנות בבתים מראות את החשיבות של המבט שפונה החוצה, אל העיר.
פנסי הגז- העיר מתמלאת בתאורה, על מנת שגם בשעות החושך החיים יימשכו, ואפשר יהיה לשבת ולהסתובב בחוץ גם בשעות הערב והלילה. תוכנית הבינוי המחודשת של פאריס לוקחת בחשבון שהאדם זקוק לריאות ירוקות.
פאריס הייתה כמו אבן שואבת להוגי רוח, פילוסופים, סופרים ולמשוררים. למשל, ולטר בנימין שנולד בברלין והוא דמות משמעותית מאוד מכיוון שהוא קשור לשואה ולמלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר הוא מתאבד.
תרבות הצריכה- החנויות הקטנטנות של ימי הביניים איננה יכולה לספק את הצרכים של האוכלוסייה ולאט לאט החלו אמצעי שיווק מסוגים שונים שהולכים ומתפתחים-מרכזי קניות (פאסז'). הפאסז'ים האלו הם מדרונות סגורים ומקורים וולטר בנימין אומר שהם הסממן של החיים המודרניים. מעבר מחנות לחנות ובמקביל היחשפות לתכנים שונים המוצגים בחנויות הללו. הדבר הנוסף שאנחנו מקבלים במקביל לפאסז'ים אלה הם בתי הכולבו הגדולים שהם סוג של מבנה. בבתי הכולבו יש סוגים שונים של סחורות-מציעים בהם הכול. החלל הפנימי גדול ורחב, מקורה בתקרת זכוכית והמעקות הם דקורטיביות. החנויות מושכות את העין והן מזמינות את הצרכנים לקנות בהם.
ויקטור הוגו-היה מהסופרים הגדולים של המאה ה-19 והוגה דעות. הוא לחם רבות לטובתו של דרייפוס.
בעלי חנויות איבדו את מקום עבודתם ואת פרנסתם לאחר שהרסו את העיר הישנה ובנו במקומה עיר חדשה. היו הרבה אנשים ששילמו מחיר כבד בשביל שפריס החדשה תיבנה. בעלי הון קנו את הבתים על מנת שיהיה להם מספיק מקום לבנות אחר כך מבנה ענק.
בתחילה היה קושי תפיסתי להבין איך במקום אחד מוכרים הכול. שיטת ההצגה של הסחורות בערמות והמחיר הנמוך שלהם מזמין את הלקוחות.
מרכזי הקניות הם תוצר של מלחמת העולם השנייה: יש בהם חניונים ענקיים והחזית שלהם מאוד חשובה והיא נועדה למשוך אנשים רבים אליהם. התקרה היא תקרת זכוכית, מדרגות נעות שמסייעות ללקוח לעבור ממקום למקום ביתר קלות וכמו כן, גם להתבלבל ולהתחיל להסתובב ולמצוא חנויות שונות. זוהי שיטה שיווקית של החברה המודרנית.
הכלבו הוא חנות גדולה המנוהלת על ידי אדם אחד, לעומת הקניון שמאגד בתוכו המון חנויות ששוכרות שטח בתוך המבנה.
הקניון מתוכנן בצורה מסורבלת על מנת לבלבל את הקונה- כי קונה מבולבל קונה יותר. הכנסת הצמחייה לתוך הקניונים גם כן נועדה למשוך את הקונה פנימה וכמו כן גם השלטים המנצנצים.
