יותר קל להבין את וולטרבנימין עם קצת רקע במרקסיזם. מאוד בגדול ובגסות אפשר להגיד שמבחינת המרקסיסטים בתחילת המאה ה-20 יש אמנות חיובית ואמנות שלילית. אמנות שלילית היא כזו שמאשרת את הסדר החברתי הקיים (שנוצר בידי המעמד השולט ולטובתו). אמנות חיובית היא כזו שחותרת תחת הסדר הקיים ומצביעה על העיוותים והסתירות שבו (ובכך מקדמת את המהפכה). חלק נכבד מהחשיבה המרקסיסטית נוגע לשאלה איך בדיוק פועלים היחסים בין האמנות והמציאות הפוליטית וזו פחות או יותר הספרה שבה עובד וולטר בנימין. (אח"כ זה נהיה קצת יותר מורכב אצל אלתוסר, מאשרה וכו', אבל העיקרון היסודי פחות או יותר נשאר).
עכשיו, איך שאני מבין את זה בנימין מבחין בעצם בין שני מהלכים אמנותיים. הראשון הוא הפיכה של האסתטי לפוליטי (מרקסיסטי) והשני הוא הפיכה של הפוליטי לאסתטי (פשיסטי). ההפיכה של הפוליטי לאסתטי משמשת בכדי לייפות את המציאות ולהסתיר את אופייה האמיתי, ההפיכה של האסתטי לפוליטי משמשת בכדי לערער את תמונת המציאות הקיימת ולחתור תחתיה. במילים אחרות, המהלך הפשיסטי נועד לגרום לאדם לחשוב שהכל בסדר ולהיות צייתן, בעוד שהמהלך המרקסיסטי נועד לגרום לאדם להבין שהכל לא בסדר ולהיות מהפכן.
קל לראות את זה עם הדוגמה של סרטי מלחמה. מצד אחד יכול להיות לנו סרט (אמריקאי טיפוסי, נגיד) שלוקח נושא עגום כמו מלחמה ועושה ממנו מוצר מהנה ומבדר, נוח וקל לעיכול עם סוף טוב, דמוניזציה של ה"אויב" וגלוריפיקציה של האלימות (ואז קל יותר לקבל הסכמה ללשלוח חיילים לעיראק ואפגניסטן*). מאידך קחו נגיד את "ואלס עם באשיר" שלוקח מדיום תמים וקליל לכאורה של אנימציה ומשתמש בו כדי לשאול שאלות פוליטיות ולהציב לחברה תמונת מראה לא נעימה של עצמה, הוא מטריד ומנסה לקעקע דוגמות שעליהן נשענת התרבות כמו למשל האמונה העיוורת במוסריות של המלחמות שלנו. זה נראה לי העניין, מחד יש לנו להפוך את המציאות לבידור נחמד, נעים ואסתטי ומאידך יש לנו הפיכה של הבידור והמדיום האסתטי למציאות שמכה בפנים.
(*הטענה היא לא שהסרטים האלו הם איזה קונספירציה של הממשל, צריך לראות בזה יותר כמנגנון שהחברה (ולא בהכרח המוסדות השלטוניים שלה) מפעילה על עצמה.)
