היסטוריה פוליטית: שנות חרושצ'וב בברית המועצות
יוסף סטאלין הלך לעולמו כתוצאה משטף דם במוח במארס 1953. כשגסס, המנהיגים האחרים של המפלגה לא הזדרזו לקרוא לטיפול הרפואי, יש להניח שהיה להם הרבה מה להרוויח ממותו, במיוחד ללוורנטי בריה, כמי שעמד בראש כוחות ביטחון הפנים. לאחר שנפטר סטאלין, חולקו הסמכויות ב"מנהיגות הקולקטיבית" של בריה, מלנקוב שהפך לראש ממשלה, וניקיטה חרושצ'וב שהיה לראש המפלגה הקומוניסטית, עמדה שצברה לו כוח, אך ראשית היה עליו להתגבר על האדם המסוכן ביותר בבריה"מ באותה שעה, שחלק עם סטאלין תכונות אופי כמו כוחניות ומוצא משותף מגרוזיה, הלא הוא לוורנטי בריה, ראש מנגנון הביטחון. בריה רצה לערוך דה-סטליניזציה ולסמל את העידן החדש במפלגה הקומוניסטית, והודיע על שחרור כמיליון אסירים מהגולאגים. הוא גם התנגד לתהליך הרוסיפיקציה הרצחני של סטאלין, וחייב את מנהיגי המחוזות השונים ללמוד אלה את תרבויות אלה, צעד חיובי לכל דבר, אך פזיז מבחינה הנהגתית וחסר סיכוי. צעדים מסוג זה חיזקו את חרושצ'וב ואת הסטליניסט הקנאי מולוטוב, לקראת מה שיהיה השתלטות חרושצ'וב על ההנהגה.
בגרמניה המזרחית, התקוממות נערכה בברלין ביוני 1953. המפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה האיצה את תהליך הקולקטיביזציה, בחקלאות, בתעשייה ובצריכה. המצב הכלכלי החמיר. אך הגזירות נמשכו, וגם התעמולה נגד המערב נהייתה קיצונית יותר. אך העיתוי של פעולות אלה לא היה טוב. מותו של סטאלין ועלייתה של הנהגה חדשה שהייתה נחושה להקל בצעדים הסטליניסטיים, הביא לכך שמסמכים חריפים נכתבו מצד הסובייטים כלפי ההנהגה המזרח-גרמנית, מסמכים בהם נדרש שלטון זה לשים קץ למתקפות על איכרים ועוסקים זעירים ולמתן את השימוש בכוח מצד המשטרה, ולעצור את יוזמת הקולקטיביזציה. גם לאחר שפורסם ב-11 ביוני מכתב ובו מודה השלטון בטעותו, שלטון אולבריכט איבד לגיטימציה והחלו הפגנות ענק כנגדו, בברלין. עשרות אלפי אנשים הפגינו והתפרעו ודרשו את התפטרות הממשלה וקיומן של בחירות חופשיות לאלתר. אירועים אלה העמידו את ההנהגה הסובייטית והמזרח-גרמנית בפני בעיה קשה. ההתקוממות היתה משמעותית, והיה חשש שכוחות מערביים יצטרפו אליה. כוחות סובייטים נכנסו לעיר והשליטו סדר בכוח, וכמאתיים אזרחים נהרגו. הסי.איי.אי הכחיש כל קשר לארגון המהומות, על-אף טענות הסובייטים, ויש להניח שהוא לא עמד מאחוריהן, משום השאיפה של שני הצדדים לרגיעה באזור וליציבות בעת המלחמה הקרה.
עתה, ניצל חרושצ'וב את שעת הכושר, והטיל על בריה את האשמה באירועים. גם מולוטוב וחברים נוספים להנהגה, התייצבו לימינו של חרושצ'וב, והוא ביים ישיבה של הממשלה שבה יתעמתו חבריה עם בריה והוא ייעצר- ב-26 ביוני. חרושצ'וב אמר כי מדיניותו של בריה בחנינות לאסירים איומה, וכי טיפולו במדינות הלא-סלאביות אינו ראוי. הוא גם האשים אותו בריגול בשירות הבריטים, וחבריו מלנקוב ומרשל ז'וקוב הבריחו אותו מהקרמלין באיומי אקדח (… )
סילוקו של בריה, ציין נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה הסובייטית. איננו יודעים כמה רחוק היה לוקח את הדה-סטליניזציה שתיכנן. ואלטר אולבריכט, שליט מזרח-גרמניה, זכה לפסק-זמן מרדיפות בריה, ומדינתו הפכה מדכאת יותר כלפי אזרחיה. אולבריכט ימשיך לשלוט עד 1971 בארצו. אך אזרחים יזכרו במרירות את 17 ביוני 1953 כהזדמנות שהוחמצה עבור מזרח-גרמניה, לעלות על פסים דמוקרטיים.
ניקיטה חרושצ'וב יצא מהיום ההוא מנצח. חרושצ'וב נותר כשליט יחיד, וביקש לחזור לשיטה המהפכנית הסוציאליסטית של לנין. חרושצ'וב היה חבר במפלגה מראשית לימודיו, ב-1929, באקדמיה התעשייתית כנציג האיגוד המקצועי שלו- וחווה את המלחמות בהן נטלה בריה"מ חלק והושפע מהן. בראשית שלטונו, נטל חרושצ'וב יוזמות להגדיל את אספקת מוצרי הצריכה ולשפר את חייהם של האזרחים- דבר שסטאלין מעולם לא גילה בו עניין. ואכן הייצור וגם הצריכה התרחבו, ואף בענייני חוץ לקח חרושצ'וב יוזמה והתפייס עם מנהיגים נבחרים. למשל טיטו, רודן יוגוסלביה, עמו נפגש ב-1955. למשל הסכם שחתם עם מדינות המערב, לגבי הוצאת כל הכוחות הזרים מאוסטריה. דוגמא נוספת היא מסעו אל המזרח הרחוק, אל מדינות עולם שלישי שצפוי היה כי יאמצו את מסריו הסוציאליסטיים.
חרושצ'וב הכריז על כוונותיו לחזור לעקרונותיו של לנין, ובנאומיו ריסק את מסורת סטאלין שנבנתה עשרות שנים. הוא גינה את גל הטיהורים של סטאלין של 38-1937, והוקיע את השימוש בעינויים לסחיטת הודאות. חרושצ'וב טען כי סטאלין ראה עצמו כחצי-אל, וזו השקפה יהירה ולא נכונה למנהיג קומוניסטי. הוא ראה אותו כסטייה מהאידיאל של לנין, אך שכח את התמיכה המאסיבית שהייתה לסטאלין בזמנו, ואת השירות המסור שהוא עצמו נתן לו. אחד מאתגרי הדה-סטליניזציה היתה פולין, והשליט המודח ולדיסלאב גומולקה שחזר לעניינים לאחר מות סטאלין. זאת לאחר התפרצות של הפגנות אלימות של פועלים בפולין, שדרשו לחם וחירות. חרושצ'וב, שחשש כי העניינים ייצאו משליטה, נחת בפולין יחד עם עוד כמה מנהיגים מהמפלגה, ופגש במנהיגי הצבא, תוך התעלמות מגומולקה. אך זה, לא התרשם מכך, והבהיר לחרושצ'וב ולחבר מרעיו כי פולין עולה על דרך חדשה ואיש מהם לא ימנע זאת. לבסוף קיבל חרושצ'וב את מנהיגותו האמיצה של גומולקה, מתוך סברה כי פולין תשרה יותר יציבות על האזור עם גומ' בשלטון.
גומ' נתגלה ככפוף נאמן ששלט בארצו ביד ברזל עד 1970.
בהונגריה לא התנהלו העניינים על מי מנוחות. ההנהגה, שהשליטה משטר ברוטאלי במיוחד מאז 1948, נפגעה ממותו של סטאלין. השליטים שהתחלפו בתוך מספר שנים, נאג', ראקושי וגרו, הגבילו סטודנטים מלהפגין, ודיכאו כל מחאה, ומכיוון שהמנהיגים ההונגרים היו צייתנים לסובייטים, הציבור בהונגריה היה חייב לפעול, ואכן התעוררו הפגנות ספונטניות ברחובות בודפשט, בסוף אוק' 1956. עשרות-אלפי חיילים סובייטים נכנסו למדינה, אך בלי ממשלה הונגרית יציבה ומשתפת פעולה הרוסים היו כבולים. ונאג', אכן לא הצליח לדכא את התקוממות עמו. ב-28 באוקטובר החליט נאג' שהוא מסכים לחלק מדרישות המפגינים, למשל ביטול המשטרה החשאית. אך חרושצ'וב, שקיבל מידע מגורמי מודיעין כי אימרה נאג' עומד לפרוש מברית ורשה, הכניס עשרות-אלפי חיילים למבצע ברוטאלי בהונגריה, בעוד האזרחים משוכנעים כי הצבא האדום בדרך החוצה מארצם. יאנוש קאדאר הועמד בראש המדינה, וישלוט בה עד 1988. הקהיליה הבינלאומית לא סייעה לנאג' לשמור על שלטונו, גם כי היו בחירות באותה תקופה בארה"ב, וגם כי ישראל ומצרים נלחמו באותם ימים ממש בסיני, ותשומת-לב העולם היתה נתונה לשם.
המשבר בהונגריה ובגרמניה מזרחית חשפו לעולם את התנהגותו הלא-עיקבית של חרושצ'וב. הוא הפעיל הרבה יותר כוח משתיכנן, בתוך בריה"מ ומחוצה לה. בעיית הפליטים במזרח-גרמניה החמירה, על-אף מדיניותו הקשוחה של אולבריכט. אייזנהאואר, נשיא ארה"ב, חימש את הצבא המערב-גרמני כחלק מחיזוק ברית נאט"ו, והקנצלר קונראד אדנאואר שיתף עמו פעולה, דבר שהדיר שינה מחרושצו'ב. ההנהגה הסובייטית כולה זועזעה ממה שקרה בסוף 1956, וחרושצ'וב החליט ללחוץ בברלין. הוא רצה לקבוע עובדה של גרמניה מחולקת, ולא להחריף הסכסוך- ולכן סגר את המעבר ממזרח למערב העיר. הוא עשה זאת בהדרגה: ראשית הזרים סיוע לאולבריכט. לאחר מכן נועד עם הנשיא הנבחר ג'ון פ. קנדי בווינה ביוני 1961, ושם הזהיר אותו לבל יתערב בנעשה בעיר; ולבסוף סחט ממנו הצהרה לגבי אינטרס של האמריקנים רק במערב העיר. הוקמה גדר תיל, שהפכה לחומת ברלין הידועה.
חלפו מספר חודשים עד שהמערב הכיר בקיום החומה ובעצירת זרם הפליטים מהמזרח בכוח. אך לאחר הפיאסקו של קנדי במפרץ החזירים בקובה, חודשיים קודם-לכן, בו הסתבך קנדי מעל לראש, הוא החליט להיות זהיר הפעם, ונדמה כי השלים עם חלוקתה של אירופה. זאת על אף האהבה שהרעיפו עליו הברלינאים בביקורו שם ביוני 1963, בהכריזם כי "החפץ לראות בהבדל בין העולם החופשי לעולם הקומוניסטי- יבוא נא לברלין".
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
