היסטוריה פוליטית: אירופה לקראת מלחמת העולם השנייה
הסיכום עוסק בהידרדרות המצב באירופה ובעולם כולו בשנות השלושים עד לפריצת מלחמת העולם השנייה: תוקפנות יפנית, איטלקית ובעיקר גרמנית, שלא נענתה בצורה תקיפה מצידן של מדינות אחרות באירופה ובעולם; כשלון מדיניות הפיוס הבריטית-צרפתית; ולבסוף – היסחפות למלחמה. בין האירועים המרכזיים בתקופה הזו – כיבוש אתיופיה ע"י איטליה, האנשלוס, הסכם מינכן, הסכם ריבנטרופ-מולטוב ועוד.
כשלון הביטחון הקיבוצי: הסעיפים והתנאים שבמגילת חבר הלאומים, שקם בעקבות מלחמת העולם הראשונה והסכמי פריס ב-1920, התבססו על כך שמדינות שמעוניינות בשמירה על השלום ועל ההסדרים שלאחר המלחמה, יהיו נכונות לפעול יחדיו – ביטחון קיבוצי. עם זאת, בעת ההיא לא הייתה נכונות רבה בקרב מדינות באירופה לבלום תוקפנות באמצעים צבאיים אלא יותר בצורה של סנקציות כלכליות. וכך, בלשון המחבר "מדיניות של ביטחון קיבוצי שסלדה מפעולה צבאית לא יכלה לספק ביטחון כנגד אנשים כמוסוליני או היטלר". אנשים רבים חשבו שעצם העובדה שקיים חבר לאומים וישנו מושג של "ביטחון קיבוצי", תימנע תוקפנות, כאשר רק המדיניות והכוח הצבאי של המדינות עצמן יכול היה למנוע תוקפנות כזו.
תוקפנות יפנית: יפן הייתה החברה הראשונה לצאת מחבר-הלאומים (להלן חב"הל) וזו שחשפה את חוסר-יעילותו. ב-1931 יפן תקפה, בעוד חברה בחבה"ל, את סין. יפן ניצלה פיצוץ במסילת ברזל במנצ'וריה שבצפון מערבה של סין, סמוך לעיר היפאנית מוקדן (ומכאן "תקרית מוקדן"), כדי לכבוש תוך חצי שנה את כל מנצ'וריה. סין פנתה לחבה"ל על מנת שיפעל כנגד יפן מתוקף סמכות של סעיף באמנת החבר, לפיו החבר יכול לנקוט בכל פעולה שתשמור על שלומן של המדינות במקרה של מלחמה או איום במלחמה. חבה"ל והאמריקאים לא עשו הרבה כנגד יפן פרט לשליחת ועדת חקירה למנצ'וריה ("ועדת ליטון"), שגינתה ב-1933 את יפן. לאחר שחבה"ל אישר את דו"ח הועדה, יפן פרשה מהחבר והמשיכה בכיבושיה בצפון סין, תוך שחבה"ל וארה"ב לא עושים מאומה כנגדה. חוסר מעש ויעילות כנגד התוקפנות היפנית עודדו במידה רבה תוקפנים אירופאים.
תוקפנות איטלקית: מוסוליני היה התוקפן הראשון. התכנון היה לכבוש את חבש (אתיופיה..) שהייתה חברה אף היא בחבה"ל, מתוך רצון להשלים את האימפריה המזרח-אפריקנית של איטליה ומשום שהיו מחצבים ואוצרות טבע במדינה. איטליה כבר נכשלה בעבר לכבוש את אתיופיה (קרב אדואה ב-1896). תקרית צבאית בין חיילים איטלקיים לאתיופים בדצמבר 1934 הובילה למשבר בין המדינות והן פנו לחבה"ל, אך איטליה החלה להזרים כוחות צבאיים למז'-אפריקה, במקביל למחאה שלה כנגד התחמשות מחדש בעת ההיא של גרמניה (ועידת סטרזה, אפריל 1935). בתחילת אוקטובר איטליה פלשה לאתיופיה וכבשה שטחים. חבה"ל פעל הפעם מהר ותוך ארבעה ימים איטליה הוכרזה ב"תוקפנית", והופעלה נגדה סנקציות כלכליות, אך מוגבלות מאוד (פחם ונפט מחוץ לסנקציות) והיו מדינות שסירבו לממש אותן.
יש לציין כי צרפת, שחששה מהתעצמות גרמנית, רצתה שלא להרגיז את האיטלקים ע"מ שישמשו כבעלת ברית כנגד גרמניה, ובריטניה הייתה תקיפה יותר כלפי איטליה. עם זאת, הסכם הור-לאוול שנחתם בין שר החוץ הבריטי (הור) לרוה"מ הצרפתי שכלל מסירת שטחים רבים מאתיופיה לאיטליה, כשני שליש מאתיופיה, נודע לציבור ועורר סערה בבריטניה, משום הכניעה לתוקפנות. למרות ששר החוץ הבריטי התפטר בגלל השערורייה, הסנקציות הכלכליות לא היו חריפות דיין. איטליה כבשה גם את אדיס-אבבה, בירת אתיופיה, במאי 36' והכריזה על הטריטוריות שלה כ"אפריקה המזרחית האיטלקית". ביולי 1936 חבה"ל נטש את הסנקציות משום שממילא הן לא עזרו לאתיופיה. משום שארה"ב, יפן גרמניה ועוד מדינות לא היו חברות בעת ההיא ממילא בחבה"ל, לא היה כוח לסנקציות הכלכליות. וכך, שוב, חבה"ל ספג מכה חמורה נוספת.
תוקפנות גרמנית: מכה נוספת קיבל חבה"ל כאשר גרמניה פלשה לחבל הריין המפורז, בהפרה בוטה של הסכמי פריס/ורסאי והסכמי לוקרנו (1925). הייתה זו התוקפנות הטריטוריאלית הראשונה של היטלר ורבים מיועציו התנגדו למהלך זה. היה זה אולי ההימור הגדול ביותר של היטלר, משום שאז יכולות היו צרפת ובריטניה, ואולי אפילו צרפת לבדה, להכניעו. קצינים גרמניים אף קיבלו הוראות לסגת מיד למול תוקפנות צרפתית, אך היא לא הגיעה. ממשלת צרפת הייתה מעורערת וחלשה ודעת הקהל הבריטית הבינה את רצונה של גרמניה לחזור "לצר האחורית שלה" וזכרה את הקשיחות שהפגינה צרפת כלפי גרמניה בשנים עברו, ולא רצתה בתגובה צרפתית להפרת פירוז הריין. כעת גרמניה יכלה לבנות קו-ביצורים בריין שיחזק אותה מאוד, ובנוסף, הייתה זו הפרה חמורה של הסכמי השלום אף אולי חשוב מכך – הייתה פה הצדקה של המדיניות והחושים הפוליטיים של היטלר ומתנגדיו נאלמו דום. הדבר סייע לו להמשיך בתוקפנותו.
צרפת כעסה אך לא עשתה כלום ובריטניה התנחמה בהבטחה של היטלר בתחילת 37' שהוא מפסיק עם ה"הפתעות". בו בזמן, המדינות התוקפניות בעולם הפכו פעילות יותר – בסוף 36' חתמו גרמניה ויפן על "ברית האנטי-קומינטרן" [שם אחר לאינטרנציונל ה-3, איחוד המפלגות הקומוניסטיות] ואיטליה הצטרפה לברית לאחר שנה. התוקפנות של כל אחת מהמדינות עזרה למעשה למדינה האחרת להתחזק ולפעול בתקיפות – גם כי דעת הקהל הייתה "במקום אחר" וגם כיוון שחבה"ל לא עשה נגדן כלום. ב-1937 נפתחה מלחמת סין-יפן השנייה, שתסתיים רק ב-1945.
חימוש-מחדש ופיוס: בשנת 1937 הייתה רגיעה יחסית. איטליה וגרמניה ניסו "לעכל" ולהתחיל לנצל את כיבושיהן, ומנגד, בריטניה וצרפת, שזיהו לבסוף את האיום על ביטחונן, פתחו בתוכניות חימוש גדולות. בריטניה חיזקה את חיל האוויר שלה למול זה הגרמני, וכך גם את הצי הבריטי. נוויל צ'מברליין שמונה לרוה"מ זירז את תהליך החימוש, אבל צ'רצ'יל עדיין היה מחוץ לממשלה. גם צרפת החלה להתחזק צבאית, אבל היו "שבויים בקונספציה" שקו מאז'ינו – קו ביצורים אימתני לרוחב גבול גרמניה-צרפת – לא יאפשר כיבוש או התקפה גרמנית, וכך צרפת כמעט ולא התחמשה בחימוש מתאים לקראת הבליץ הצבאי של גרמניה [הם "התכוננו למלחמה הקודמת"..] והיא גם זנחה את הבריתות שלה במזרח אירופה עם פולין וברה"מ.
תפיסה הגנתית זו של צרפת תרמה רבות להריסת השלום באירופה, אך מירב תשומת הלב התמקדה במדיניות שגיבש צ'מברליין שנודעה לימים כמדיניות "הפיוס", שמאחוריה עמדה התפיסה שהמטרות של מוסוליני והיטלר מוגבלות בהיקפן – גרמניה רק רוצה לתקן את העוולות שנעשו לה ואיטליה רוצה רק להגשים שאיפות קולוניאליות/אימפריאלסטיות שהיו לה. צ'מברליין ראה בדרישות אלו תלונות לגיטימיות ומכאן, שאם בריטניה וצרפת יתנו לאיטליה ולגרמניה ויתורים סבירים, הכל יסתיים בשלום. לצד זאת, צ'מברליין פתח בתוכנית חימוש מאסיבית כדי למנוע מהרודנים פיתויים לניפוח-יתר של תביעותיהם. הטעות, כמובן, היא שמולם עמדו תנועות פאשיסטיות קנאיות ומדיניות הפיוס רק דחתה את המלחמה הבלתי-נמנעת. יש הטוענים כצ'מברליין ניסה כל העת, מתוך תפיסה ריאליסטית לחלוטין, לשמור על האינטרסים של בריטניה, וקיווה שבמידה והתהליך ייכשל, הוא לפחות ירוויח זמן להתחזקות של בריטניה וצרפת. בפועל, צרפת הובסה במהירות ומדיניות הפיוס עלתה לבריטניה במחיר כבד, גם במלחמה וגם ביוקרה בזירה הבינ"ל שם היא הקריבה מדינות אחרות "על מזבח הפיוס".
מדיניות הפיוס סתמה את הגולל למעשה על "הביטחון הקיבוצי" כפי שתואר בחבה"ל. היטלר, שכבר הפר איסור אחד מהסכם ורסאי, ידע שהוא יוכל להפר גם אחרים והדבר התבטא ב"אנשלוס" – איחוד גרמניה עם אוסטריה
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
